השבוע התבקשתי להגיע לחקירה משטרתית. בסך הכל הוזעקתי להעיד נגד איזה נוכל מעברי שחקירה מתנהלת נגדו, אבל את השעתיים שבהן ביליתי בתחנת המשטרה העברתי בהזעת יתר, דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה ותחושה כללית שהמוות קרוב.

זה לא היה קשור למשטרה, אגב. זה היה קשור רק לעובדה שהתבקשתי להיפרד מהאייפון שלי לשעה וחצי, כדי שיוכלו להוציא מתוכו פלט של אס־אם־אסים רלוונטיים למקרה. שעה וחצי תמימות עם עצמי, לבד, בלי אף אדם לשוחח איתו, בלי טלוויזיה לבהות בה, אפילו בלי גיליון מצהיב של מגזין נשים להעביר את הזמן.
 
הרגשתי את המחשבות שלי גואות בתוך הראש - מחשבות שדחסתי כבר שנים מתחת לסטטוסים בפייסבוק ודיוני רשת מיותרים. הן זיהו את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה והתפרצו מבעד לחומה השברירית שבניתי סביבן. אני אומרת לכם, אם זו שיטת העינויים שלה, לא פלא שהמשטרה מצליחה להפיל כל כך הרבה עברייני צמרת. זה בהחלט היה עינוי ויותר מכך, זה היה מטריד לגלות שאני לא מסוגלת לשבת למשך זמן קצר עם עצמי, בלי האייפון היקר שלי. בלי טוויטר. בלי פייסבוק. בלי לטשטש את התודעה בהתרחשויות וירטואליות חסרות כל תוכן או משמעות.
 
ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה פשוט אירחתי לעצמי לחברה, בשקט, בלי האייפון, ולא הצלחתי להיזכר בכזו. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שאמא שלי הגיעה הביתה יום אחד, כשהייתי בת 14 , ובישרה שרכשה עבורי מכשיר "מנגו". מאז הכל מטושטש.
 

בדרך הביתה, אחרי שהוא שב לחיקי ובדקתי נוטיפיקציות בפייסבוק ובטוויטר, הודעות פרטיות, מיילים, אס־אם־אסים ושיחות שלא נענו (לא היו כאלה. מי בכלל מתקשר בימינו?), ניהלתי שיחה צפופה עם עצמי: חגית, הגיע הזמן שתרפי קצת מהתלות הנוראית הזאת במכשיר המקולל. לא יכול להיות שאישה בת 32 לא מסוגלת להעביר שעה וחצי עם עצמה בלי להרגיש שהיא נמצאת במחנה השבויים של דאע"ש. זה כולה אייפון. כולה פייסבוק. יש לחיים שלך משמעות גדולה יותר.
 
וכאילו היה זה מבחן משמיים, כשחזרתי הביתה ולקחתי הפוגה מהאייפון - זאת אומרת, הדלקתי את המחשב - קראתי על “יום ללא פייסבוק" שיוזם עורך הדין המומחה לדיני רשת, יהונתן קלינגר. "ביום 03.02.2015 אני אכבה את פייסבוק ליום אחד כמחאה על ההתנהלות החד–צדדית שלה", הוא כותב, ומתכוון להורדת "סטטוסים מצייצים" - פרשה שהרשת עדיין לא מצליחה להירגע ממנה. "באותו היום אני אסיר את האפליקציה הסלולרית של פייסבוק מהטלפון שלי, את וואטסאפ ואכבה את החשבון שלי כך שלא ניתן יהיה לשלוח לי הודעות, לצפות בתמונות שלי או לעשות לייק על סטטוסי עבר שלי.

אני קורא לחברי הפייסבוק שלי גם כן לעשות כן, במחאה על ההתנהלות החד–צדדית של הרשת החברתית. אם יש לכם וואטסאפ, אינסטגרם, פייסבוק או כל דבר אחר שקשור לאותה הרשת, אני קורא לכם להצטרף אלי ל'יום ללא פייסבוק'. הקריאה שלי היא להקמה של גוף עצמאי, בלתי תלוי ברשת החברתית, שיטפל בבקשות ההסרה של משתמשים ויחליט מה ראוי ולא ראוי להתפרסם. ההתנהלות הנוכחית, הכוחנית, החד־צדדית של הרשת החברתית הזו אינה הדרך לטפל בסכסוכים. בסוף אותו היום הכל יחזור למוטב".
 
בסך הכל מטרה ראויה, רק שמי באמת יסכים להצטרף אליה? האם באמת אפשר להעביר יום שלם ללא פייסבוק? אולי אתם, האנשים הנורמטיביים, שרגילים לנהל את מערכות היחסים שלכם לא מבעד מסכים (סייקוז), אבל אם אני אתנתק ליום אחד מהפייסבוק, לא רק שמערכות הגוף שלי יתחילו לקרוס בזו אחר זו, ככל הנראה אצטרך להתמודד גם עם החלק הכי מאיים של העניין הזה - ההבנה שאני בעצם די בודדה.

כלומר, יש לי חברים ויש לי משפחה, יש לי עבודה שכוללת בתוכה גם תקשורת אנושית, אבל ברוב הזמן אני לבד. אני פשוט מרשה לעצמי לשכוח את זה, כי אני מוקפת כל היום באנשים ובשטויות המטרחנות שהם מביאים איתם - הם פשוט נמצאים בפייסבוק.
 
הייתי שמחה להצטרף למחאה ולבלות יום שלם ללא פייסבוק, גם אם לא לטובת המטרה אלא רק לשם הניסוי. האם אני מסוגלת להיפרד ליום שלם מהרשת החברתית? כנראה שכן. כל עוד יש לי את טוויטר ואינסטגרם. ואיזה כדור הרגעה או שניים.