לכבוד יום האהבה: איך מחזיקים חמישים שנים יחד?

הרומנטיקה הנשמרת יותר מיובל בין בני הזוג ויצמן הינה חריגה במאה ה-21, המתאפיינת באחוזי גירושין גבוהים. רבים מהזוגות החשים את הגיל הנושף בעורפם מעדיפים לפתוח בפרק ב' ולחוות שוב, בנפרד, את סערת הרגשות שאפיינה את עלומיהם. 
 

לאחרונה מצא מחקר אמריקאי כי רק עשרה אחוז מהזוגות הבוחרים להישאר יחד מצליחים לשמר את האהבה והרומנטיקה גם אחרי עשרות שנים של נישואים. לקראת יום האהבה, מספקים שני זוגות בגיל הזהב הצצה לחייהם. הם מנסים להסביר מהו הסוד שלהם לזוגיות ארוכה ומאושרת, מדוע הם עדיין מאוהבים, כיצד צלחו יחד את כל המהמורות, ולמה מעולם לא חשבו על גירושין. 

הדינמיקה בין מרטה (78) לאברהם (80) נחשבת ליוצאת דופן בכל קנה מידה. הם מכירים כמעט 60 שנה, עבדו יחד לאורך חייהם, והיכולת שלהם להשלים את המשפטים אחד של השנייה מעוררת השתאות. הם עלו לפני 41 שנה מארגנטינה עם שלושה ילדים קטנים והשתקעו בהרצליה. ביחד פתחו חנות לחומרי בניין וכלי עבודה חשמליים, ולמעשה בילו יחד 24 שעות ביממה. 
 

"מרטה היא הנסיכה שלי ואני עדיין מאוהב בה", צוחק אברהם. "אין דבר שלא אעשה בשבילה. אני חושב שמה שהחזיק אותנו כל השנים יחד הוא האופי שלנו, הסבלנות והסובלנות. למעשה התחתנתי עם שתי נשים, כי אמא של מרטה גרה איתנו שנים רבות, וזה לכשעצמו יכול היה לגרום להרבה זוגות לבעיות. אבל ראיתי בחמותי אמא שלי ונהניתי מהיתרונות. איך היינו מצליחים לטוס לחו"ל פעמיים בשנה לולא היא שמרה על הילדים? פעם אחת אפילו נסענו לחודשיים, וכל חופשה כזו היא בשבילנו ירח דבש אמיתי. שם יש לנו את הזמן הפרטי שלנו". 
 

"קשה לנו להיות אחד בלי השנייה ואני מאמינה שזו תמצית האהבה", מחייכת מרטה. "אני אוהבת את אברהם כמו בהתחלה ולא יכולה לראות את עצמי בלעדיו. לא אגיד שלא היו לנו ויכוחים, אבל הסוד שלנו הוא לדבר על הכל וגם להתפשר". 
 

אברהם מתקשה להיזכר בחיכוכים לאורך השנים. "אני לא רוצה, חלילה, לעשות עין הרע, אבל גם אם התווכחנו זה תמיד היה על משהו פעוט", הוא אומר. "לפעמים מרטה הרגיזה אותי בעבודה, אבל אני לא יכול לצעוק על אשתי, כמו שאולי הייתי עושה אם הייתה לי עובדת אחרת, כי בסוף היום אני חוזר איתה הביתה. כשאוהבים מישהו כמונו, אז סולחים ומבינים. אני לא יכול לראות את עצמי חי בלעדיה. המילה גירושין מעולם לא הייתה חלק מהלקסיקון שלנו. 

"הסצנה הכי קרובה שהייתה לנו לפרידה התקיימה לפני חמש שנים, זמן קצר לפני שעברנו לגור כאן, באחוזת בית. אספנו את הילדים ואני החלטתי למתוח אותם. אמרתי שאני מחפש עו"ד טוב כי אני רוצה לעזוב את אמא. אם היית רואה את ההבעה על הפנים של הילדים היית מבינה למה אני צוחק ככה". 
 

הפעם הראשונה שבני הזוג דוחובנה נפרדו למשך מספר שעות ביום הייתה לפני כחמש שנים, עם היציאה של מרטה לפנסיה. היא השתעממה לבד בביתה, בעוד אברהם החל לעבוד בעסק השייך לבנם. זו הסיבה שהחליטו לעבור לדיור מוגן. 
 

בזמן שאברהם בעבודתו, משתתפת מרטה בחוגים ובהרצאות שמספק המקום. למרות שמדובר בשעות ספורות ביום, הם מתקשים שלא להתקשר מספר פעמים. "כשאני לא רואה את מרטה כמה שעות, אני מתגעגע אליה", אומר אברהם בקול רך, תוך שהוא מלטף את כף ידה של אשתו. "אם לא התקשרתי, היא תתקשר ותנדנד לי לחזור הביתה. לא משנה באיזו שעה אני חוזר או אם היא בדיוק נחה, מרטה תקום מיד מהמיטה ותחמם לי אוכל. אני מקפיד שהיא תהיה מאושרת ולא יהיה חסר לה כלום, והיא מצידה תמיד מטפלת בי ודואגת לי".

"על הקולנוע. כשהייתי רווק ראיתי סרטים כמעט כל יום, אבל מרטה מעדיפה תיאטרון. לא הייתי בקולנוע כמעט 60 שנה, כי כל דבר אני מעדיף לעשות יחד איתה". 
 

"נלך להצגה", הם אומרים יחד. "פעם הייתי מביא למרטה פרחים, אבל הדירה כאן קטנה אז היום אני קונה לה שוקולד. האמת, אני לא מרגיש צורך לחגוג באופן מיוחד כי כל יום אצלנו הוא יום האהבה. מרטה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי החיים, ועד היום אנשים מסתכלים עלינו כשאנחנו הולכים ברחוב מחובקים".

בניגוד למרטה ואברהם, שכאמור רגילים לעשות הכל יחד, נעמי (89) ויעקב (91) מאמינים שחלק מהצלחת מערכת היחסים ביניהם היא היכולת לתת מרחב מחיה. בילדותם, התנהלו חייהם על מסלולים שונים. נעמי גדלה בניו יורק כילדת שמנת. יעקב הינו ניצול שואה שנולד ברומניה ועלה לבדו לישראל בגיל 17. ההיכרות ביניהם הייתה בשנת 1951, כאשר נעמי הגיעה לארץ עם אביה לרגל עסקיו. 
 

"חבר של אבא הביא את יעקב אלינו ולא כל כך התייחסתי אליו בהתחלה", צוחקת נעמי. "הוא הציע לי ללכת לטייל והסכמתי. כשיעקב אמר לי היכן נולד, חשבתי שאני מתה. בישראל שמעתי כל הזמן בדיחות על רומנים שהם קמצנים, שקרנים וגנבים. ואז הגענו לבית קפה והתברר שיעקב שכח את הארנק. חשבתי שהנה, יש צדק בדברים, אבל הוא הלך הביתה והביא כסף. אחרי כמה ימים יעקב שלח לי פרחים, אבל הייתי קצת חשדנית כלפיו, כי חשבתי שאולי הוא מחזר בגלל שהוא רוצה לטוס איתי לניו יורק. אחרי כמה חודשים יעקב שלח לי מכתב אהבה מרגש שנגע ללבי ובו הציע לי נישואין".
 

כעבור שנה התחתנו השניים. בישראל נולדו גם שלושת ילדיהם. לפני יותר מ-50 שנה עזבו בני הזוג לניו יורק, ורק לפני כשלוש שנים שבו לארץ, לאחר שנעמי ביקשה להיות קרובה לבת הבכורה. 
 

"אני מאמין שזו העובדה שאנחנו כל כך שונים אחד מהשני", אומר יעקב. "אף פעם לא משעמם לנו. לא תמיד אנחנו מסכימים על אותם דברים, ויש לא מעט ויכוחים, אבל חשוב מאוד לדעת גם להשלים. עם נעמי אני מרגיש שאני חי, ולא להסכים זה בעיניי נורמלי. לכל אחד יש את האישיות שלו. יש בינינו המון אהבה, ואנחנו אוהבים לטייל יחד, לטוס לחו"ל ולראות הצגות". 

ויתרתם על משהו כדי לחזק את הקשר ביניכם?

"אני לא חושבת שנאלצנו לעשות את זה", אומרת נעמי. "פשוט קיבלנו את העובדה שאנחנו שונים ולמדנו ליהנות מהשוני. אנחנו מקפידים לעשות המון דברים יחד. יעקב אפילו בא איתי לשופינג, בניגוד לרוב הגברים. מצד שני, יש לנו גם את הרגעים שכל אחד עושה את מה שרק הוא אוהב. כאשר יעקב משחק שחמט במחשב אני מנצלת את הזמן כדי לקרוא. לפעמים הוא משחק עם הדיירים האחרים כאן, ואז אני הולכת להרצאות שניתנות באנגלית. אגלה לך משהו, גם כאשר יעקב משחק טניס שולחן עם חברים צעירים יותר, הוא תמיד מנצח אותם". 
 

יעקב מאמין כי מה שמשאיר אותם מאוהבים זו היכולת לשמור על רוח צעירה. הם מקפידים להצחיק אחד את השנייה ולעולם לא יסרבו לשייט רומנטי חוצה יבשות, כמו זה שלקחו לפני מספר שנים לאיסלנד. 
 

"נעמי היא אנרגטית ותוססת", צוחק יעקב, "אבל אני יודע להרגיע אותה ולזרום איתה. מעולם לא חשבתי שאנחנו צריכים להיפרד בגלל השוני בינינו, זה רק מוסיף תבלין לחיים. היא החצי שלי וחשוב לי שתהיה מאושרת, גם אם אני צריך להיגרר אחריה במשך שעות בקניון. שנינו לא נותנים לגיל הכרונולוגי להשתלט עלינו או להכתיב לנו את קצב החיים". 

איך אתם מתכוונים לחגוג את יום האהבה?

"בכל שנה יעקב שלח לי פרחים ושוקולד, אבל בינינו, זה לא חג של יהודים", אומרת נעמי. "הפעם הזמנו חברים לבראנץ' ואני מאמינה שנלך לסרט או להצגה. היום החשוב ביותר הוא לא יום האהבה ואפילו לא יום הנישואים, אלא היום בו הכרנו לראשונה. בתאריך הזה אנחנו יוצאים למסעדה טובה או לבית מלון, ושם אנחנו חוגגים את האהבה הארוכה שלנו".