פעם הצלחתי לאתר את כתובת המייל של קייט ווינסלט. אני לא זוכרת איך בדיוק עשיתי את זה. הימים היו ראשית ימי האינטרנט, גוגל היה עדיין בחיתוליו ונהג לנתב את רוב החיפושים התמימים שלי לאתרי פורנוגרפיה הומוסקסואליים.
 
לא היו אז פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. אני די בטוחה שאפילו מייספייס לא היה. כן היה אי-מייל. ואני, בת 15 או 16 , מוכת התלהבות מ"טיטניק", הייתי נחושה ליצור קשר עם השחקנית המופלאה הזאת. זה אפילו לא לקח הרבה זמן ולא היה קשה או מורכב במיוחד. כמה תקתוקים קצרים במקלדת ואיכשהו כתובת המייל שלה נגלתה לנגד עיני. היא אפילו הייתה אותנטית.
 
רק שאני השתפנתי ואיבדתי ביטחון באנגלית שלי, ובסוף לא כתבתי לה כלום. ללא ספק פספסתי את הצ'אנס שלי להפוך ל-BFF של קייט ווינסלט, אבל אני עדיין זוכרת את תחושת הניצחון הזאת, כשהשגתי את כתובת המייל של השחקנית הכי לוהטת בעולם. פתאום היא לא הייתה כל כך בלתי מושגת, מתקיימת בפלנטה ההוליוודית המרוחקת שלה, מיליון שנות אור מהמזרח התיכון היבשושי שלי.
 

16 שנה עברו מאז, ולפעמים אני עדיין מתנהגת כמו אותה גרופית בת 16 שמשתוקקת לצמצם את הפער בין הפנטזיה למציאות. אחת לזמן מה, כשאני מתפעלת מביונסה או ממדונה, אני רוצה להושיט יד ולגעת - כי אין תחושה שאני מתעבת יותר מאשר הידיעה שאני בסך הכל עיתונאית ישראלית, אלמונית ובעלת שם בלתי אפשרי להגייה מחוץ למזרח התיכון. אני רוצה להרגיש שגם הכוכבים הגדולים בעולם נמצאים במרחק נגיעה ממני, והבעיה הגדולה היא, שהם באמת מרגישים ככה.
 
לביונסה, למשל, יש חשבון אינסטגרם פעיל מאוד, וכך גם למדונה. הן משתפות שם בתמונות אינטימיות ובאותה התדירות של כל טינאייג'רית ממוצעת. לכוכבים אחרים שאני אוהבת, כמו למשל מנחה הטונייט שואו, ג'ימי פאלון, יש חשבונות טוויטר פעילים מאוד, ואשטון קוצ'ר נמצא בפייסבוק מדי יום. הם מעלים את התכנים שלהם לרשתות החברתיות ולרגע נדמה לך שכל מה שצריך כדי ליצור קשר עם הדמויות הכמעט בדיוניות האלה, הוא להגיב על תמונה או על ציוץ שלהם וכמו קסם, הם יבחינו מיד בקיומך ויזמינו אותך להתלוות אליהם לטקס הגראמי הבא.
 
כל אדם בר דעת ובעל היגיון סביר יודע שמדובר באשליה אופטית בלבד. לאנשים האלה יש מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. לחלקם יש אנשים שמנהלים עבורם את הפרופילים ברשתות החברתיות. למעשה, יש סיכוי גדול יותר שאראלה תתקשר אליך, מאשר שליידי גאגא תקרא את התגובה שלך על תמונה שהעלתה, שלא לומר - תתייחס אליה. סביר יותר להניח שאיזו מתלמדת פעורת עיניים שמתרוצצת סביבה למטרה הזאת בדיוק, היא שמצלמת את התמונות האלה ומעלה אותן לאינסטגרם.

אבל אפשר להבין למה רבים מאיתנו בכל זאת ינסו מדי פעם לצייץ לאיזה ג'ימי קימל או להגיב על פוסט של קים קרדשיאן. זה נראה כל כך אישי וקרוב. וזה יהיה כל כך מגניב אם הם יגיבו. ובאמת, מדי פעם הם מחליטים לשלוח תגובה באופן רנדומלי לעוקבים שלהם - לרוב מדובר במתבגרים רוטטים שיחרטו את הרגע הזה בביוגרפיה שלהם לעד.

מה הסיכוי שזה יקרה לך? עדיין אפסי. כדי להצליח לתקשר עם כוכב אהוב דרך הרשתות החברתיות, צריך לקרות אחד משני דברים: נס שמיימי בסדר גודל של ישו הולך על המים, או שתבחרי כוכב מספיק מוכר כדי שיהיה ראוי להתרגשות שלך, אבל מספיק אלמוני כדי שיטרח לשלוח לך תגובה.
 
הפעם היחידה שבה זה קרה לי, הייתה עם כוכב האייטיז קורי פלדמן. אין לי רגשות מיוחדים לפלדמן, אפילו לא צפיתי ברוב הסרטים שלו, אבל הגבתי פעם על איזה ציוץ שלו והוא הגיב. משם נולדה התכתבות קצרה. קשה לומר שזה היה רגע מכונן בחיי. זה רק היה נחמד. 

הדרך להתמודד עם הציפייה הכוזבת היא פשוט לא ללכת לשם. זה אך הגיוני לנהל חיים מלאים משלך, שבמסגרתם לא יתקוף אותך הצורך לזכות בהכרה מכמה כוכבים פלסטיים. גם המתבגרות שמצייצות לג'סטין ביבר 24/7 יבינו ביום מן הימים שאפילו אם הוא ריטווט ציוץ שלך, זה לא באמת מקרב אותך אליו בשום דרך. הכוכבים האלה רחוקים והם יישארו רחוקים, עד היום שבו תעשי גל גדות ותכבשי את הוליווד. וממילא לקייט ווינסלט אין טוויטר.