"הוא אומר שבזכותי הוא רואה את האור"

סטס וישנבסקי הוא בן 29. איסאק פרצ׳יק הוא בן 88. וישנבסקי הוא מכשירן במתקן להתפלת מים שורק ופרצ'יק הוא ניצול שואה שעלה ארצה ב־1994 עם אשתו, ומיום שהלכה לעולמה, לפני שמונה שנים, הוא לבד. כבר כמה שנים הוא לא יכול לצאת מביתו שנמצא בקומה שנייה בלי מעלית. בשל הקושי הפיזי נבצר ממנו לעשות בדיקות רפואיות, והבדידות ניכרת בכל פינה. פרצ'יק מבלה את מרבית היום בישיבה מול הטלוויזיה.

המשותף בין שניהם יכול היה להסתכם בכמה מילים: שניהם דוברי רוסית ושניהם חיים באשקלון, אך המציאות הישראלית זימנה להם בשנה האחרונה מפגש מסוג אחר.

בישראל חיים כיום כ־190 אלף ניצולי שואה. כ־50 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני. יותר מ־1,000 מהם נפטרים מדי חודש, 13 אלף מדי שנה. כ־36% מניצולי השואה חיים לבד ונאלצים להסתדר בגפם. על פי נתוני הקרן לרווחה לנפגעי השואה, מחציתם חשים בדידות, ואחד מכל חמישה נאלץ לוותר על מזון או תרופות. כאן נכנס לתמונה וישנבסקי -מתנדב צעיר הלוקח חלק פעיל בפרויקט ״בודד אבל לא לבד״, המופעל על ידי הקרן בשיתוף עמותת רוח טובה היוזמת את יום מעשים טובים, שיתקיים ב-24.3, זו השנה התשיעית.

פעם בשבוע, באופן קבוע, מגיע וישנבסקי לביתו של פרצ'יק, ובשאר הזמן שומר איתו על קשר טלפוני. ״במפגשים שלנו אנחנו מדברים, צוחקים, הוא מספר לי סיפורים״, הוא מספר. ״אני לפעמים מראה לו דברים בטאבלט ובאינטרנט, בשבילו זה עולם חדש לגמרי. אני מעודד אותו להסתכל על הדברים החיוביים ומסייע לו בדברים פשוטים אך מהותיים. כך למשל באחד הימים התקלקל אחד הכפתורים בשלט של הטלוויזיה, הוא היה מאוד מדוכא ומתוסכל מזה. לא הייתה לי בעיה לטפל בזה, וזה נראה לי זניח, אך בשבילו זה היה ממש הצלה ושיפר לו את מצב הרוח. הוא אומר שבזכותי הוא רואה את האור״.

בפגישה הראשונה, אומר וישנבסקי, פרצ'יק סיפר לו שאיבד עניין בחיים. ״די מהר השיח השתנה, והיום הוא נראה אחר לחלוטין״, הוא מספר. ״מצב הרוח שלו השתפר, ואת שנינו זה משמח. שינוי קטן שלי, של שעתיים בשבוע, עשה אצלו שינוי גדול. מהרגע שאני יוצא מהדלת שלו הוא כבר מחכה לפעם הבאה. ראיתי את השינוי שקורה אצל איסאק כבר בפגישה השנייה שלנו. לאחרונה נרשמתי לקורס של איגוד ההצלה, שם תינתן לי הכשרה לבצע לפחות חלק מן הבדיקות בביתו של איסאק. הוא סבא מאוד נחמד, ואני שמח להיות איתו. הוא כבר למד לצחוק, מה שלא היה אצלו בעבר. בהתחלה איסאק היה מבואס וחשדן ולאט-לאט הוא נהיה יותר רך והתחיל לחייך. כל פעם שאני בא אליו הוא מחייך. הוא עבר שינוי ענקי״.

״הרבה זמן רציתי להתנדב, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי״, אומר וישנבסקי. ״כחשמלאי, ראיתי הרבה בתים של אנשים וצורות חיים, במיוחד אצל קשישים וניצולי שואה. זה דחף אותי יותר. מצאתי את הזמן שלי, והחלטתי לעשות מעשה בשביל אנשים שבאמת זקוקים לזה. קראתי כתבה על ניצולי שואה וישר התקשרתי. הבנתי שהחיים שהם עברו ועדיין עוברים הם ממש לא פשוטים. נפגשתי עם האחראית למתנדבים, והיא שידכה ביני לבין איסאק״.

מה למדת על עולמם של קשישים, תוך כדי עיסוק בעניין?

״למדתי שבעיה קטנה בשבילנו זו בעיה גדולה בשבילם. לעשות בשבילו משהו שמבחינתי זה קלי קלות ומבחינתו זה עולם ומלואו. למדתי גם שאנחנו צריכים לתחזק ולשמור על עצמנו כל החיים - אם זה ספורט, אוכל בריא. אסור לנו להזניח את עצמנו״.

איפה נוגעת העשייה ההתנדבותית שלך בחייך האישיים?

"התחלתי לראות דברים אחרת, אם פעם הנושא של קשישים והיסטוריה היה רחוק ממני, היום הוא קרוב אלי. אני מסתכל אחרת על אנשים מבוגרים, לא רק על ניצולי שואה, גם על ההורים שלי, ואני חושב על כך שבעתיד גם אני אגיע לגיל הזה. זה גורם לי להבין שצריך עוד אנשים שיתנדבו, כמה שיותר, לא רק בעבור ניצולי השואה אלא בעבור כל מי שזקוק לאיזושהי עזרה. למדתי מההתנדבות איך להתמודד עם כל מיני מצבים, וזה לא כל כך קשה, רק צריך להיות מוכן לזה״.