אני אמא לתאומות בנות 9, ולאחת מהן אני לא מצליחה להציב גבולות. אם אני לדוגמה אומרת לה שצריך להתקלח, אני צריכה לחזור על זה כמה וכמה פעמים עד שהיא תיכנס למקלחת. יש לי הרבה בעיות איתה ואני לא יודעת איך להתמודד, מה לעשות?

"לדעתי לא מדובר בבעיה של גבולות אלא בבעיה של חוסר שיתוף פעולה כי ברגע שהיא מרגישה שאת רוצה משהו היא נאבקת. 'לכי להתקלח' זו בקשה או ציווי אבל זה לא גבול, גבול זה 'אני לא ארשה לך לעשות משהו ואת צריכה לעמוד בזה'.

"כרגע במקומות שיש לה שליטה עליהם היא מתמרדת. יש מספר דרכים להתמודד עם ההתנהגות שלה וזה מאוד תלוי במקרה עצמו. בנושא המקלחת למשל, מכיוון שהיא כבר בת 9 ומתקלחת בעצמה, את יכולה להעביר אליה את המושכות. תגידי לה בטון רגוע: 'אני לא רוצה לריב איתך יותר על מקלחות, זה הגוף שלך. אני אזכיר לך כל ערב להתקלח אבל את תחליטי אם לעשות זאת'.

"תהיי מוכנה לכך שהיא לא תתקלח שבוע כי היא תחכה לראות אם את נשברת. אם את רוצה לזרז את התהליך את יכולה לדאוג שמבוגר שהיא אוהבת (דודה/ סבתא/ שכנה) יעבור "במקרה" ליד הילדה ויגיד לה בעדינות שיש לה ריח לא נעים מהגוף, כך היא מיד תבין שהיא צריכה להתרחץ. חלק גדול מהמריבות שלנו עם הילדים (ובמיוחד בגילים האלה) קורה כי אנחנו לא רוצים לתת להם לשלם את המחיר על ההחלטות שלהם".

תהיי שלמה עם עצמך ותשחררי, רק אז היא תיקח אחריות. את צריכה להחליט מהם הדברים שעליהם את בוחרת לריב עם בתך, תבחרי חמישה דברים שהם עקרוניים לך ותוותרי על האחרים. רק באופן הזה תוכלי לשפר את היחסים שלך עם הילדה, וכך תהיי במקום שבו את משפיעה עליה ולא נאבקת או מנסה לשלוט בה".
 
אני סבתא לנכד בן 5. לפני מספר שבועות הוא ואביו שיחקו יחד בכדור וכתוצאה מהמשחק אביו נפל ושבר את הרגל. לצערי נכדי מרגיש אשם ולוקח על עצמו את האחריות לפציעה. הוא עצוב ומכרכר סביב אבא שלו, שואל לשלומו, ורוצה לשרת אותו. ניסינו להסביר לו שהוא לא אשם אבל זה לא עזר, מה אפשר לעשות על מנת לשפר את הרגשתו?

"במקרה שאת מתארת שום היגיון לא יעזור, ברגעים כאלו "הרעש" גובר על הכל, וגם אם תסבירו לו שאביו היה יכול ליפול בכל מקרה הוא יחשוב שאתם מנסים "למרוח" אותו. אתם צריכים להגיב באופן כזה שישדר לו שלא קרה דבר נורא ושהוא לא צריך לצאת מגדרו. כשהוא מכרכר סביב אביו ורוצה "לשרת" אותו, אביו צריך להגיד לו בטון חיובי: 'אני רוצה לקום בעצמי כי אני צריך לזוז. לא קרה כלום, בסך הכל שברתי רגל'. תדברו על הפציעה אבל תקטינו את הנושא ואל תיתנו לילד לשקוע בתוך הריצוי המתמיד הזה. תפסיקו לנסות לדבר לנכדך בהיגיון ותתחילו לדבר אליו כמו שמדברים עם ילד מודאג בן 5. אל תשתמשו בביטויים כמו 'לא נורא' כי זה כן נורא ואיום בעיניו, וברגע שאתם אומרים לו שזה לא נורא הוא מקבל את התחושה שמזלזלים ברגשותיו. מעבר לכך, גם אם תקופת ההחלמה היא ארוכה, אתם צריכים לזכור שבסוף אביו יחלים והכל יחזור למסלול". 
 
בני בן ה־10 הוא פרפקציוניסט ובטוח שקיימת רק דרך אחת והיא הדרך שלו. לדוגמה: כשהוא מצייר, כל סטייה מפרט כלשהו גורם לו להתעצבן, לוותר ולקרוע את הציור. אני מנסה להראות לו דרך דוגמה אישית ובאמצעות שיחות שיש דרך נוספת ושצריך למצוא פתרון אחר אם נתקלים בקושי, אבל התגובה שלו היא שככה הוא וזהו. הוא מפסיד הרבה דברים בגלל התכונה הזאת וחבל לי. מה עליי לעשות?
 
"אני חושבת שהדרך בה את פועלת מלבה ומקבעת את הפרפקציוניזם של בנך. כשאת בוחרת בכל פעם לדבר, להסביר, ולהראות לו את כל האופציות שעומדות בפניו את רק גורמת לו (ובמיוחד עכשיו בגילו) לדבוק עוד יותר בתכונות שלו. עזבי אותו, אם הוא קורע את הציורים שלו, תני לו לקרוע כדי שהוא יחוש לבד את התסכול הזה. ילד ממשיך בהתנהגות שלו כי מישהו בסביבה מגיב אליה, אם יש התנהגות שלו שאת רוצה לדכא תפסיקי לראות אותה ולהגיב אליה, ותני לילד להתמודד בעצמו. נכון שהוא פרפקציוניסט וזה מקשה עליו אבל תניחי לו ותיתני לו לחוות את זה, כי כרגע במקום לעשות זאת הוא חווה את המריבה איתך ואת העלבון ממך. קחי צעד אחורה, הוא בן 10, הוא צריך לקלוט לבד בלי שתתערבי, תסמכי עליו שהוא יבין עם הזמן". 
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"