אני מזהה אותה, את האמא הזו. אני מהמרת על זה שהיא מנהלת יומן התפתחות וטבלת מעקב של הילד שלה מהרגע שהוא נולד. היא תמיד הראשונה להתייצב בחופשות ליד מדפי חוברות העבודה בחנויות הספרים, וטיולים משפחתיים תמיד יהיו בעלי ערך לימודי. ערב לפני, היא עוברת עם הילד על המסלול במפה ומלמדת אותו מושגי יסוד רלוונטיים. היא לא מדלגת על אף שלט בגן החיות, כולל שעות האכלת הקופים.



היא זו שמרעיפה על הקטנטן שלה מידע בלי חמלה ובלי הבחנה: "אתה רואה? אוטובוס! מה אוטובוס עושה? לוקח את האנשים. כשאנשים רוצים לרדת בתחנה, מה הם צריכים לעשות? הם צריכים לצלצל. האיש שמחכה בתחנה זה הכרטיסן. הכרטיסן עולה לאוטובוס ובודק שלכל האנשים יש כרטיס. תאמר לי, דויד, אתה יודע איך אומרים אוטובוס באנגלית?".
 
היא משתמשת בהטיות ובבניינים שרק חז"ל ידעו על קיומם, ומתקנת שגיאות של אחרים. זכותה. אלא שמאחורי הדמות הזו, שלא בטוח שהיא כזו חכמה, מסתתרת גברת שרוצה לחנך את העולם, ובתוכו גם את הילדים שלי. כל הדברים שאנחנו עושים בבית כדי להפוך אותם לאנשים טובים בדל"ת אמות, וכמובן גם בצאתם לעולם, נראים לה בטלים ומבוטלים. רגע לפני שיקפצו עלי ויגידו שאני חזרזירה מגדרית, אדגיש שהדברים נכונים הן לזכרים והן לנקבות. 

שני מפגשים צפופים היו לי לאחרונה עם הזן המיוחד הזה, שמתחסד, מזהה בעצמו עליונות ולא יודע - מחילה על הביטוי הגס - לשתוק לפעמים. האחד היה ביום שישי בסופרמרקט. עמדתי עם הילדים בתור בקופה, כזה מהסוג שראשיתו גלויה לעין וסופו - מי ישורנו.
 

אדם קשיש עמד וארז את הפריטים שקנה. לצעירים זה לוקח זמן, למבוגרים זה לוקח קצת יותר. אחד מאיתנו, דווקא הצעיר של הבית, ניגש אל האדון המבוגר ושאל אותו אם ירצה עזרה באריזה. לפני שהספיק לענות, קטעה צעקה של גברת אחת את מחשבתו: "ילד! למה אתה חותך את התור?".
 
החמוד ניסה להסביר שהוא רק הציע לאדון עזרה, כי קצת קשה לו, אבל הגברת לא הייתה מסוגלת לקבל את הרעיון שיש גם כוונות טובות בעולם. מהפה שלה התחילו לזרום שלל מחמאות מפוקפקות. היא דיברה על זה שהילדים של היום לא מחונכים, העירה שזה ממש גועל נפש, ההתנהגות הזאת. רק את עצמם הם רואים. "נו, אני לא מתפלאת, תראו את אמא שלו. היא מסתכלת עליו בחיוך כשהוא ככה עוקף את כולנו".
 
"תסלחי לי", אמרתי למגלגלת העיניים. "אף אחד לא באמת ביקש ממך להעניק ציונים על החינוך שלנו. אם לא היית עסוקה בלנאום, אולי היית רואה שהוא...". לסיים את המשפט? מה פתאום. אל ירום הודה הצטרפו עוד כמה מדרי התור. לכולם היה מה לומר על האמא המגעילה של הילד החצוף. הלו, זו אני, למקרה שלא היה ברור.
 
זמן קצר לאחר מכן היינו במופע, אני והקטנצ׳יק שלי. זוג מהודר שניגש אל מקומות הישיבה המסומנים בכרטיסיו חשד שהקטנצ׳יק זומם להניח את רגליו על הכיסאות שלו. "ילד, תוריד את הרגליים. זו לא התנהגות", העיר לו הגבר במשפט שדה.

מה אני רוצה לומר? תמשכו את ידיכם ואת פיכם מעניינים לא לכם. את, גברת, לכי תתעסקי בעניינייך, ואתה, אדון, שמור את הלשון שלך קשורה. אל תקלקלו את כל מה שבנינו, רק בגלל הקומפלקסים שלכם. תודה.