כשהייתי בת 10, הייתי משוכנעת שאני היצור השמן והמכוער ביותר שנסחף אל חופי הפלנטה הזו. הייתה לי הבנה עמוקה וכואבת באשר למראה החיצוני שלי, וכאבתי אותה מדי יום. פעם אחת אפילו ניצבתי מול כל הכיתה שלי ובכיתי.



בכיתי על כך שאני הילדה הכי שמנה בכיתה, שהבנים לא מתייחסים אליי, שאף אחד לא יודע כמה משפיל זה, להיות זו שתמיד נדבקת לקיר בזמן הריקודים במסיבות, כי אף אחד לא מזמין אותה לרקוד. לא הייתי ילדה דחויה, תמיד היה לי חוש הומור ולא היססתי לשלוף אותו כדי לייצר לעצמי חברים, ולגרום לסביבה לראות את הקסם האמיתי שלי (שהיה, בעיקר, חיקויים של דמויות מהקומדי סטור).



אבל הידיעה שהסביבה מתייחסת אליי באופן אוטומטי בהרבה פחות חיבה, באשמת המראה שלי (שבדיעבד, לא היה כזה מחריד. בסך הכל אפשר לומר שהייתי עוד אחת ממיליוני קורבנות של אופנת הניינטיז המפוקפקת) חלחלה כבר אז. 



נזכרתי השבוע בילדה שהייתי, כשקראתי על הסיפור של שון. בחור בריטי ושמן, שבסך הכל רצה לרקוד במסיבה, אבל אז הבין שכמה אנשים לועגים לו, ונעמד בצד, עם ראש מושפל. אחד הטרולים שנכחו שם תיעד את שני הרגעים – את שון הרוקד ולאחר מכן את שון המושפל – והעלה את התמונה לאתר פורצ'ן הידוע לשמצה.

"הבחנתי ביצור הזה מנסה לרקוד בשבוע שעבר. הוא הפסיק כשהוא ראה אותנו צוחקים", כתב הטרול. בטוויסט די מפתיע ואפילו מרגש בעלילה, אושיית רשת בשם קסנדרה פיירבנקס ראתה את התמונות של שון ופצחה בקמפיין טוויטר במטרה לאתר אותו ולערוך לכבודו מסיבת ריקודים, שבה אף אחד לא ילעג לו, ולא ישפוט אותו או את המשקל שלו. 
 
אלה מסוג הדברים שקורים בשנים האחרונות ברשת – סיפורים עצובים מקבלים תפנית משמחת, כמו למשל ילד שאף אחד לא הגיע למסיבת יום ההולדת שלו, ובעקבות פוסט בפייסבוק מצא את עצמו פתאום במסיבת פיצוי, מוקף מאות ואלפי אנשים. לרשתות החברתיות יש יכולת מופתית לפצות אנשים על האכזריות שבה נתקלו בעולם האמיתי, ממש כשם שהן מסוגלות לעשות את ההיפך – להפגיש חזיתית את אותם אנשים עם תמצית הרוע האנושית. בסופו של דבר, הכול שאלה של איזה כרטיס העלית בהגרלה הווירטואלית הענקית הזו ואיזה צד של הרשת תפגוש – את הטוב או את הרע?



שון האיש הרוקד. צילום: טוויטר 
 
במקרה של שון, הוא פגש קודם את הרע, ואז את הטוב, ששטף אותו מכל כיוון. אחרי שההאשטג #finddancingman פרש כנפיים והפך לטרנד בטוויטר, 1,700 נשים הודיעו שישתתפו במסיבה שתיערך לכבודו בלוס אנג'לס, פארל וויליאמס הביע עניין להופיע באירוע ומובי בישר שישמח לתקלט בו בחינם. שון הפך בין לילה לכוכב רשת, עם יותר מ-70 אלף עוקבים בחשבון הטוויטר שפתח, רק אחרי שהבין שכמה נשים שם מחפשות אותו. 
 
אין ספק, מדובר בסיפור מרגש. הפעם הטובים ניצחו את הרעים. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על הצד האחר, על הרגע שבו סיפורו של שון ישכך ויפנה את מקומו לטובת סיפור ויראלי אחר (סביר להניח שזה קרה עוד לפני פרסום הטור הזה) – והוא, שון, יחזור לעולם האמיתי, שבו, ברוב הזמן, ממשיכים לבוז למראה החיצוני שלו, מוצאים אותו דוחה במקרה הרע או סתם מרחמים עליו במקרה הטוב. וכבר היה מי שכינה את המסיבה הזו לכבוד שון כ"מסיבת הרחמים הגדולה בהיסטוריה".

קצת טוב לב של כמה צייצניות בטוויטר לא ישנה את החברה ואת האופן שבו היא מתייחסת לאנשים שמנים או חריגים. 
 
גם לכבודי ערכו מסיבת ריקודים באותו השבוע, אחרי שעמדתי מול הכיתה ובכיתי. באותה המסיבה כל הבנים הזמינו אותי לרקוד. הייתי ילדה בת 10 שהייתה משוכנעת שזהו, היא הצליחה להעביר את המסר, היא הצליחה לשנות את התפישה החברתית המעוותת. אחרי כמה ימים גיליתי שמאחורי גבי הם דווקא צחקו עליי וקראו לי פתטית (או איך שילדים בני 10 נהגו לנסח את זה בשנות ה-90).

מהר מאוד חזרתי להיות אותה הילדה השמנה והלא פופולרית שתמיד הייתי. חזרתי לספר בדיחות. ההתקדמות הטכנולוגית המדהימה יכולה לחולל פלאים במקרים כמו של שון, לרגש, לעודד, להרעיף אהבה, חיוביות ואור על החושך והרשעות. אבל היא עדיין לא יכולה לשנות את האנושות.