ראיתי את החמוד הזה עם שיער הפליימוביל שבצבץ מתחת לקסדה על מדרכה עירונית צרה ומבוקעת. בין ההפתעות שהשאירו בעלי כלבים שאכלו טוב, הוא ניסה לרכוב על אופניו אבל שיווי המשקל בגד בו. ״נו, מה קורה איתך? זה כולה רכיבה על אופניים!״, אמר לו האיש שליווה אותו. ״אני מנסה!״, ענה לו חמוד הפליימוביל מזיע ומתנשף.
מלאכת הדיבור והדיווש בד בבד היו כבר יותר מדי והוא נפל. ״מה נהיה?״, שאל אותו האיש, ״בוא, תעלה שוב. תנסה. אתה חייב לרכוב על אופניים״. ״אבל... אבא, אני...״, ניסה החמוד לכבוש את הבושה וטיפס שוב על האופניים בחוסר חשק מופגן. האיש הסתכל עליו במבט של מבוגרים ששכחו עד כמה דווקא לילדים, אולי יותר מכולם, הכישלון קשה. ילדים בנויים לניסיונות חוזרים. פעם אחר פעם. רק ככה הם לומדים ללכת ולעשות פעולות אחרות, ואם הם מרגישים כישלון - כנראה הם ניסו באמת הרבה מאוד פעמים. מבוגרים בנויים אחרת. הייאוש, שמכרסם בהם במרוצת הש¬נים, מלכתחילה מצמצם את מספר הניסיונות שהם מקדישים ללימוד פעולה מסוימת. ״אתה חייב לדעת לרכוב על אופניים״, אמר האיש.
רציתי לגשת אליו ולשאול אותו למה הוא חייב. מה הסיפור הזה, עם ״חייב לדעת לרכוב על אופניים״, ״חייב לדעת לשחות״, ״חייב לנגן על פסנתר״. מה קרה לבחירה האישית, מה קרה להבנה הבסיסית שלא כולם אותו דבר, ומי אמר שצריך ליישר קו דווקא עם הדברים האלה. ״לקרוא ארמית־סורית אתה יודע?״, רציתי לשאול אותו. באחת, חזרתי להיות תלמידת בית ספר יסודי. כמו מרבית חברותי, הצטרפתי גם אני, העגלגלה מאותגרת הקואורדינציה והאחות האבודה של בולבול הקבולבול, לחוג ריקוד ג׳אז. אני, שידעתי הצטיינות בפסנתר וכבר הספקתי לנגן באי אלו קונצרטים, בי¬קשתי פידבק מהמורה לריקוד נאוה.
״תגידי״, שאלתי, ״את חושבת שיש לי עתיד בתחום?״ נאוה העבירה עלי מבט בוחן ופסקה: ״לא. אבל אפשר לבוא גם בשביל ליהנות סתם״. אמא שלי טענה אחר כך בפני שנאוה לא מבינה כלום. היום אני יודעת שהיא הבינה הכי הרבה וסחתיין על הכנות. הנה נמנעה התבזות רבתי.
אחר כך התיישבתי בכיתת המלאכה בבית הספר היסודי בית הכרם. הסידור היה כזה: חצי שנה מלאכה, חצי שנה חקלאות, בגינה ברחוב החלוץ, שלימים תהפוך למגרש חניה מאובק על כביש מהיר. עמלנו על תפירת מתקן בד לגרביים או לחמניות. נשבעת שזו הייתה המשימה. אין דרך טובה יותר לומר את זה: אני ומלאכת יד לא מאותו הכפר. שאחרים, מוכשרים ממני ובעלי סבלנות גדולה משלי, יעשו את זה. בכיף. אני זוכרת את התסכול. מי לעזאזל המציא את הדבר הזה - תך נסתר, ולמה לו להסתתר? ״בואי אלי״, קראה אלי קרנינה, המורה למלאכה. ״אני רואה שאת לא מסתדרת״. לא, לא מסתדרת. לא רוצה תך נסתר. ולא רוצה ללכת אחר כך לשיעורי שחייה. אין לי זימים, לא חייבת לדעת לשחות. ולא רוצה אופניים. עם או בלי גלגלי עזר מטופשים. שיעזבו אותי כולם. ״אני רוצה לעבור לחקלאות״, אמרתי לה. ״אני לא טובה בתפירה. לעומת זאת, בצלים, גזר ואפונה ריחנית אני יכולה לגדל באהבה גדולה״.
קרנינה הביטה בי בעיניים חכמות ואמרה: ״תני לי לבדוק״. שבוע לאחר מכן ולאורך השנה צהלתי את דרכי אל גינת החקלאות, הודות לעובדה שהקשיבה לי. זה כל מה שצריך היה לעשות. להקשיב ולומר אמת.