אני אמא לשני בנים. הגדול בן ה־6 הוא ילד בכור טיפוסי, כמו שכתוב בספר, והקטן בן ה־3 הפוך ממנו. שניהם מקסימים, אבל הקטן הוא ילד ״לא-לא״ וקשה מאוד לכעוס עליו. איך אפשר להפוך אותו לילד ״כן-כן״?

״הרבה הורים לא מבינים איך זה שילדיהם יצאו שונים זה מזה, אבל צריך לזכור שהם לא נולדו לאותו הבית ולאותה המשפחה. הבכור נולד לעולם שמכיל רק מבוגרים, ולכן מסתדר איתם מצוין. ההורים עשו איתו טעויות מסוימות ולכן הוא מנסה להיות ילד טוב ולרצות. כשנולד השני, הראשון מקבל סוג של מעמד בבית, ונוטל על עצמו את תפקיד הבכור. הילד השני נולד למשפחה אחרת, עם אח גדול והורים מנוסים שכבר למדו מטעויות העבר.  כשהקטן רואה שאחיו הגדול הוא ילד טוב, מרצה ומקבל מחמאות, הוא מנסה למצוא את הייחודיות שלו כדי ליצור שונות ביניהם. הוא מבין שהמקום של הילד הטוב כבר תפוס אז הוא הולך על שיטת ה׳לא־לא' ומפתח אותה. אי אפשר להפוך אותו לילד 'כן־כן', אבל צריך להתמודד עם סיטואציות שונות, כדי שהילד ילמד מהתגובות עליהן.

הילד מוכן לשלם מחירים יקרים כדי להראות לכולם שהוא בשליטה, ולכן אחת הדרכים להתמודד עם ילד שנאבק היא לתת לו תחושת שליטה. למשל, לפני הארוחה המשפחתית הבאה תגידי לו 'חמוד, אנחנו אוהבים לשבת לאכול יחד אבל אתה לא תמיד רוצה. מעכשיו רק אתה קובע אם אתה רוצה להישאר או לא. אם אתה לא רוצה, אתה מוזמן לעזוב את השולחן'. אל תשכחי להזכיר לו שמי שעוזב את השולחן לא מקבל שוב אוכל, והוא זה שמחליט. ברור שהילד יעזוב את השולחן, אבל אתם לא תעשו כלום. אם הילד ינסה להדליק את הטלוויזיה תרחיקי ממנו את השלט ותגידי לו שלא צופים בטלוויזיה בזמן שכולם יושבים יחד ואוכלים, ותחזרי לשולחן. גם אם הילד יבכה, יצעק ויתפרע, תמשיכי לשבת ואפילו תמשכי את זמן הארוחה.

דברו ביניכם, ותראו עניין בילד הגדול - הקטן ישמע ויראה הכל. אם הוא יתיישב וירצה להמשיך לאכול, תאפשרי לו, אך אם יעזוב שוב, אל תגיבי. אספי את הכלים מהשולחן בלי להגיד כלום, וכשהילד יחזור, הוא יראה שהארוחה כבר הסתיימה. עם הזמן הילד יבין שהוא יכול לקום וללכת כרצונו. ברגע שתפסיקי לשדר רוחות מלחמה, האקט יאבד מעוקצו. אם הילד יתנצל, תסבירי לו שהוא לא צריך לבקש סליחה כי הוא לא עשה לך כלום, הרי הוא זה שהחליט לא לאכול. הורים רבים נוטים לחשוב שהילד כביכול ניצח אותם, אבל זה לא נכון. הילד רוצה לקבוע עליכם? אין בעיה, אבל בתנאים שלכם. אחרי מספר פעמים שהילד יראה שאף אחד כבר לא מתרגש מזה שהוא עוזב את השולחן  ויבין שאף אחד כבר לא נלחם בו, הוא יאבד את החשק להיאבק. כשזה נוגע לילד 'לא־לא', צריך לחשוב בדרך יצירתית״.


בתי בת 5 ו-4 חודשים, ילדה בוגרת וחכמה מאוד. העברנו אותה ממסגרת קיבוצית לגן חובה דו-שכבתי, היא נפתחה, התמלאה בביטחון ורכשה חברות. לאחרונה, כשעלתה סוגיית כיתה א', הילדה הביעה התנגדות ואמרה לי שהיא מרגישה שהיא זקוקה לשנה נוספת בגן. אני מתלבטת אם להקשיב לה או להפעיל סמכות הורית ולהחליט מה טוב בשבילה. אני חוששת שאם אדחף אותה לכיתה א', כל קושי שייווצר יגרום לי להאשים את עצמי ולחשוב ״מה היה קורה לו״. מה דעתך?

״מרגשות האשמה לא נצליח להיפטר. אם תעלי את הילדה לכיתה א' ויהיו קשיים, את בוודאי תחשבי לעצמך שטעית. אם תשאירי אותה בגן, ובמהלך השנה היא תהיה משועממת ומתוסכלת, גם אז תחשבי שטעית. עד  לפני מספר שנים הדיון הזה לא היה קיים כלל, והילדים היו עולים שלב לפי הסדר הנהוג. היום מתחשבים יותר בקשיים בהתפתחות או ביכולות החברתיות, ולעתים מאפשרים לילד שנת התפתחות נוספת. במקרה הזה אני לא רואה שום סיבה שזה יקרה לבתך. אם תשאירי אותה כיתה, אין ספק שהיא תהיה הכי גדולה, הכי גבוהה וכך גם תהיה יוצאת דופן, מה שוודאי ישפיע על לימודיה. ילדים חשים בהתלבטויות שלנו, וכשהם מוצאים פרצה, הם מפעילים לחץ גדול יותר. ההתלבטות שלך מיותרת ואת לא מעבירה לילדה מסר חיובי. הילדה נבונה, מבינה שרוב החברות שלה לא יצטרפו אליה ואולי חוששת מהמעבר למקום חדש. היא הצליחה לבלבל אותך ואת פועלת ממקום רגשי, אבל חייבת לחשוב קדימה״.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"
ערכה: אפרת קורמן