אני לא טיפוס חולני במיוחד. שפעת אחת או שתיים מדי חורף, ובזה אני בדרך כלל מסיימת את חלקי בפסטיבל החיידקים והנגיפים העונתי. אבל השנה קרה משהו. אולי מדובר בחיידק אלים ועקשן במיוחד, אולי המערכת החיסונית שלי התערערה מול תמונות של ג'סטין ביבר בתחתונים. אין לי מושג. התוצאה הסופית היא שאני חולה כבר כמה שבועות ארוכים. מעין הכלאה משונה בין שפעת, צינון וסינוסיטיס, מלווה בכאבי גרון וחולשה, שפשוט מסרבת להרפות ממני.
בהתחלה עוד נלחמתי בכל הכוח, נחושה להביס את הדבר הזה, כאילו אני חאליסי מ"משחקי הכס" והווירוס המרגיז הוא סתם איזה שליט אידיוט שמפקפק בדרקונים שלי. אבל אחרי שני סבבים של אנטיביוטיקה, ואלוהי הסופר־פארם יודע כמה תרופות מזנים שונים, חלקם קונבנציונליים וחלקם פחות, הגעתי לנקודה שבה פשוט הרמתי ידיים. אני חולה. שום דבר רציני, אני מקווה. סתם מחלת חורף מעיקה. ואני מסכנה מאוד, כי להיות חולה זה פשוט עצוב.
לא הייתי מספרת לכם על עלילות הנזלת שלי, אלמלא התפקיד המכריע ששיחקו הרשתות החברתיות במחלה שלי בשבועות האחרונים. תפקיד כל כך מכריע, שהכתה בי תובנה מדאיגה - אם לא היו לי רשתות חברתיות, הייתי ככל הנראה קופצת מגג הבניין של קופת החולים.
הרי אין דבר מבודד יותר בעולם ממחלה, במיוחד כשאת רווקה ערירית כמוני, נטולת בן זוג או ילדים, ורחוקה מכל בן משפחה בעל קרבת דם מחייבת מספיק, כדי שיהיה מוכרח להגיע להכין לך תה. לרוב החברים שלי דווקא כן יש כל אלו, כך שהם לא ממש פנויים לטפל בי. כך מצאתי את עצמי מנותקת מהעולם ימים ארוכים, לבדי בדירה בגבעתיים. ויש גבול כמה בחורה יכולה להעמיד פנים שהשידור החוזר של “חברים" הוא יותר מסדרת טלוויזיה מיושנת.
לכאן נכנסו הרשתות החברתיות, והנטל התחלק באופן שווה בין כולן. בטוויטר שחררתי קיטור, כפי שאני עושה בדרך כלל - צייצתי על כמה אני אומללה ומתוסכלת, התמרמרתי על התחושה הכללית שלאף אחד לא אכפת ממני, ביכיתי את טעם התרופות המר ואפילו היה סשן של לייב טוויטינג ממוקד החירום של מכבי. בפייסבוק ניסיתי לשמור על ארשת הומוריסטית, אם כי באחת הפעמים נכנעתי לקלישאה. אני מתביישת להודות שהיה סטטוס אחד, שכותרתו הייתה “העיקר זה הבריאות" (רוב החברים שלי התעלמו ממנו בהפגנתיות). לאינסטגרם שמרתי את התיעוד המצולם של המחלה הזאת, בעיקר סלפיז נוגים שלי ממיטת חוליי, שמסתבר שמצטלמת לא רע.
השיתוף ברשתות החברתיות עשה כמה דברים. ראשית, קיבלתי הרבה מאוד עצות, חסרות תועלת לחלוטין ברוב המקרים - כל דבר ממרק עוף ותה עם דבש ולימון ועד שמות של תרופות אינדיאניות עתיקות, שהסבתא רבתא הביאה איתה מהגטו, או משהו כזה. שנית, וזה העיקר, קיבלתי תמיכה. עלוב ככל שזה עומד להישמע, גם הלייק הזניח ביותר מסוגל להפיג את הבדידות לכמה שניות, ועל אחת כמה וכמה תגובות מתעניינות ודואגות, חלקן מחברים שהם גם חברים בעולם האמיתי, וחלקן מזרים גמורים שבאמת ובתמים התעניינו בשלומי והציעו עזרה, אף על פי שאנחנו לא מכירים.
באחת הפעמים העליתי תמונה שלי מבית החולים, לשם הגעתי כדי לעשות בדיקה מסוימת. התמונה הייתה מדאיגה, עם צינור חמצן מחובר לאפי, וזה מצא חן בעיני. ידעתי שאוכל לצרף אליה כיתוב מצחיק (החלטתי לבחור ב"תמונת פרופיל חדשה לטינדר"), אבל גם ידעתי שהיא תגרור הרבה תגובות מודאגות, והאמת הפשוטה היא שרציתי שידאגו לי קצת. רציתי שעוד מישהו ירחם עלי, מלבד עצמי. רחמים עצמיים הם מרושעים וחמקמקים, אבל כשהם משתלטים עליך, הם גורמים לך לעשות דברים כאלה. ובסופו של דבר, זו הייתה תמונה די מוצלחת שלי, וזה מה שחשוב הרי.
אני עדיין לא בריאה לחלוטין, אבל קיבלתי הרבה אהבה ברשת. באשר לאותנטיות של האהבה הזאת, זה כבר נושא לטור אחר. כמובן שלאנשים קל להתעניין בשלומך, כשכל שנדרש מהם הוא להקליד כמה מילים. המשקיענים האמיתיים מצרפים גם איזה אימוג'י. לא בטוח שאם הייתי מבקשת מכל אחד ואחת מהם להתייצב אצלי עם מרק עוף, ההיענות הייתה כל כך גבוהה.
גם הדאגה המרובה שהתעוררה בעקבות תמונת הפצועה האנגלית שלי שככה מהר מאוד, ורוב האנשים שמיד סימסו והתקשרו באותו היום, לא טרחו לעשות זאת פעם נוספת. אבל כנראה שאחרי שנים של שימוש אובססיבי ברשתות חברתיות, פירורי האכפתיות והדאגה האלה כבר מספקים אותי באיזשהו אופן. אופן מטריד, יש לציין. אבל זו כבר מחלה אחרת שאצטרך להתמודד איתה.
