פעם שמעתי אישה חכמה מעירה לבת שלה על זה שהיא מנקה יותר מדי. "את עסוקה כל הזמן בניקיון של הבית. עוד גרגיר אבק, עוד כתם קטן, עוד מטלית לחה. אני מציעה לך שבמקום לנקות בחוץ, תתחילי לנקות את הבפנים שלך".



אני מסתכלת על הילדים שלי ומבינה שבתוך האמירה הפשטנית לכאורה, מסתתרת אמת גדולה בהרבה. אמת שבאה להגיד: תתעסקי בעיקר, לא בטפל. זה היה שיעור חשוב מאוד, שמהדהד לי בראש כל הזמן. אבל הראש שלי טרוד. הוא טרוד מרעשי רקע.

"את לא זמינה!", גער בי אתמול שליח מחברת שליחויות שלא יכול היה לשאת את העובדה שאני לא משיבה לשיחות שלו, שהגיעו בזמנים קצובים לנייד שלי, כל ארבע דקות. "איפה את?", שאל בטון שנשמע לי גס. כל כך גס. "מה זה איפה את? אתה רוצה נ"צ מדויקת? שאקשור לי פעמון לצוואר כמו פרה שמתרחקת מהעדר?". 
 
כמה שעות לאחר מכן צורפתי בלי שביקשתי לקבוצת וואטסאפ נוספת. כן, עוד אחת. לפני שהספקתי לראות מי הם בכלל חברי הקבוצה ואם אני רוצה להשתייך אליה, הגיעו כמה אס־אמ־אסים ברצף. כולם צריכים תשובה דחופה. כאן ועכשיו. שום דבר לא סובל דיחוי. בין לבין היו שיחות ממתינות, כי אנשים שכחו מזמן ששיחה ממתינה אומרת: "אנא המתן. חכה ואל תאכל לי את הראש. יש לי דברים אחרים לעשות חוץ מלהשיב לך". 
 

בכלל, הוואטסאפ הולך ומתגלה כאחת המארות הגדולות של החיים שלנו פה. לא עונים למישהו בטלפון הנייד, הוא עובר לקווי. לא עונים לו בקווי, הוא שולח מסרון, לא עונים לו למסרון, הוא עובר לצ'אט של הפייסבוק. ואם כל אלה לא עובדים, הוא מטפס דרך המרזב, הלוא הוא הוואטסאפ, עם חיוך רחב של החתול המטורלל מ"אליס בארץ הפלאות". והכל מלווה באינספור סימני שאלה, סימני קריאה ברצף, שלוש נקודות ועוד סימנים שנראים לי כמו צעקה אחת אגריסיבית, שמורכבת מצעקות קטנות. 
 
ויש כמובן מיילים להשיב, עם "בקשת אישור קריאה". אלו תמיד נראים לי כמו שיחה כזו שעוד לפני שהחלה, האדם שמולי צובט אותי בכתף.  
 
 אני יכולה להתפלמס עם עצמי לכבוד חג הפסח על המהות של המילה "חירות". אני יכולה להתפלפל על המשמעות של המושג "חופש". אבל האמת היא שכל מה שאני צריכה זה שקט. כי בתוך כל המהומה הטכנולוגית הזו, יש מישהו שנשכח. קוראים לו הילדים שלי. קשה לי לספור את מספר הפעמים שנבחתי עליהם "אני עסוקה!", בזמן שעוד עובר אורח החליט שהוא צריך אותי דחוף־בהול־היסטרי. עסוקה במה? בלהיות זמינה לכל העולם ואחותו, בזמן שהילדים שלי רוצים שאסתכל להם בעיניים ואשאל אותם מה שלומם? 
 
אז הנה הבטחה שהיא ביטוי לחירות: אני מחזירה את הזמן שלי – זה שניתן לי במתנה והופקע ממני לאור יום – לעצמי. אני מחזירה את החיים שלי אלי, אל הילדים שלי ואל האנשים שאני באמת אוהבת ורוצה במחיצתי. עם כל הכבוד לכולם, יש דברים חשובים יותר.