בשבוע שעבר כתבתי על הקלות הבלתי נסבלת של הזמינות שהנחיתה עלינו הטכנולוגיה.

המדור הזה, שידע חיבוקים חמים כמו גם כאפות נדיבות משקל בתקופה שבה הוא מתפרסם, זכה הפעם יותר מתמיד לתגובות הזדהות. לכולם נמאס מזה שמצפים מהם להיות זמינים 28 שעות ביממה. כולם. כתבו אלי על כך במייל, ואם לא עניתי מיד, שיגרו אס־אמ־אס, פנו בוואטסאפ, דרך פייסבוק וסקייפ ולימדו אותי שוב כמה נאה הוא משפט ״הפוסל במומו פוסל״.
בזמן שכל אמצעי הטכנולוגיה האלה צרצרו לי ברקע, צלצל גם הטלפון בבית. לי זה לעד יישמע כמו צליל של בית. לילדים שלי זה נשמע כמו עוד אחד מסט של טרטורים בלתי פוסקים.
בזמן שהם עומדים משתוממים מול טלפון חוגה כמו מול הרפתקה מצהיבה, ומנסים להבין מה בדיוק עושים עם הדבר הזה ולמה הוא לא מגיב כשלוחצים עליו, סבא שלהם, הלוא הוא חמי ניר, זוכר היטב את הטלפון הראשון, זה שהיו לו ארבע ספרות ובאמצעותו הצליח לממש את חיזוריו אחר אהבתו הגדולה ואם ילדיו, מירה ז״ל.

הוא מספר שלא היו שיחות ישירות בין ערים ועד היום מהדהד אצלו קולו של סביו, מזמין שיחת טלפון דרך הטלפנית, כאשר סבתו צועקת מהמטבח: ״שים לב שלא תקבל את השיחה באמצע ארוחת הערב״. השיחה הייתה מגיעה בערך אחרי שלוש־ארבע שעות, והיו מודיעים: ״מר ויץ, שיחתכם לחיפה, בבקשה״.
אני חוזרת לצלצול הטלפון. דווקא רגעי קסם, בדיוק כמו רגעי תלונה מזוקקים, יכולים לחשוף כל מיני אמיתות שרובצות אצלנו בראש. ״שמישהו יענה!״, קראתי בקול מחדר העבודה שלי בעיצומה של מתקפה טכנולוגית. אף אחד לא ענה. כל אחד היה ספון בשיחתו שלו, מול מסך משלו.
״עם מי אתה מתכתב?״, שאלתי את יואב בן ה־13. ״עם חבר״, ענה לי. ״ואתה?״, התעניינתי אצל יאיר בן ה־10. ״עם מישהו מקוריאה. אנחנו משחקים במשחק מלחמה״, אמר. חבר. מישהו מקוריאה. אין שם, אין פנים, אין זהות. אני זוכרת את אמא של א', אישה אנטיפתית בדרך כלל, שהקפידה על לשון צחה ועל שעות מנוחה בין שתיים לארבע בצהריים. ״אמרי: שלום, מה שלומך חוה? מדברת כרמית. האם אוכל לדבר עם א'?״, נהגה לגעור בי כשהייתי מתקשרת אליהם הביתה, ואני הייתי חוזרת כמו מנטרה, פעם אחר פעם, על זה שהיא פשוט לא נתנה לי הזדמנות לפצות פה.
אמא של א', בדיוק כמו ההורים שלי, ראתה בקו הטלפון של הבית כלי בקרה על מי שיוצא ונכנס לחיים של הבת שלה. ההורים שלי ידעו בדיוק עם מי אני מתרועעת, כי זו הייתה הדרך היחידה לקבוע פגישה, או הליכה משותפת לבית הספר או סתם גיחה למטה, כדי לפגוש את החברות שלי.
מהילדים שלי נגרע דבר מהותי מאוד: קו הטלפון של הבית כמשל לגורם מלכד בין בני המשפחה. לא פחות מזה, ומעבר להווי והנוסטלגיה, הם חיים מציאות שמתעלמת לחלוטין מהעובדה שכולנו בעצם קצת חיות. זקוקים גם למבט, ריח ומגע בשביל לפתח כושר שיפוט שיעזור לנו להבין מי באמת עומד מולנו.

עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (10)
 
אני מכיר כמה ילדים שמשוכנעים שיש בסביבה שלהם מפלצת. אחת חושבת שיש לה מתחת למיטה (לא מגלה שמות), אחר חושד שיש מפלצת בארון. אם מסתכלים עליהם כשהם מדברים על המפלצת, ברור שהם בטוחים שהיא קיימת ואמיתית. אמא אומרת שנדיר לפגוש ילד שלא אימץ לעצמו מפלצת. שהכי נורא זה כשגדלים, כי מגלים שיש הרבה מפלצות, אבל לא מתחת למיטה. עכשיו נמל יפו, מהעתיקים בעולם, מציג תערוכה שכדאי לשים לב אליה בדיוק בנושא הזה. בתערוכה יש מפגש עם שונאים יצירות אנימציה, ציור, איור, פיסול ומיצב שנוצרו בהשראתמפלצות הדמויות שאנחנו כל כך אוהבים לפחד מפניהן, לאהוב ולשנוא אותן.
 
מפלצות בנמל יפו. נעילה: 30 ביוני. כניסה: 10 שקלים

המלצת תרבות
 
פר צריך הרבה מזל כדי שיהיו לו כמה התחלות. ראשיתה של סדרת ״ילדי העולם״ באמצע המאה ה־20: אנה ריבקין־בריק צילמה ילדים ברחבי העולם, אסטריד לינדגרן כתבה את רוב הסיפורים בשוודית, ולאה גולדברג כתבה את הגרסה העברית.
 
הראשית השנייה התרחשה הודות לדבורית שרגל. היא יצאה למסע אמיץ, מרגש ולפרקים מורט עצבים אחר גיבורות ילדותה באמצעות תחקיר חובק יבשות שנמשך ארבע שנים תמימות, כשבידיה רמז אחד בסיסי בלבד: עותק מהספרים המצהיבים. התוצאה היא הסרט כובש הלב ומעורר המחשבה ״איפה אלה־ קרי ומה קרה לנוריקו־סאן״. כדאי לחפש מועדי הקרנות לסרט שמדבר שפה אוניברסלית ועל־גילית. עכשיו הגיעה העת למהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (39 שקלים באתר), לשניים מספרי הסדרה, אף הם סביב הילדה מיפן והילדה התחלה מלפלנד שמלמדות אותנו שיעור חשוב בהלכות האנושות: ילדים הם ילדים בכל מקום, אבל רק בני המזל זוכרים שהם היו כאלה כשהם מתבגרים. 
 
"ילדי העולם" במהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (39 שקלים)