רוב האנשים מתכננים טיול מעבר לים כדי לסמן וי על יעדים תיירותיים, ולהעלות תמונות אסטרטגיות, שצולמו במקוריות מופלאה באמצעות מקל הסלפי שלהם, מלוקיישנים פוטוגניים במיוחד. רוב האנשים טסים לחו"ל בשביל הנופים, האווירה, השופינג, וסתם כדי להתנתק מהשגרה ומהמצות שרובצות מעל ראשך ומערכת העיכול שלך בישראל. לא אני. אני טסה לחו"ל בשביל שתי מטרות בלבד: האחת, כדי לדמיין שאני גרה בעיר אחרת - בדרך כלל, מדובר בניו יורק. השנייה, כדי להגשים את החלומות הקטנים והילדותיים שלי – חלומות שקשורים לתכניות טלוויזיה שמצטלמות בניו יורק. כלומר, להיות נוכחת בצילומים של התוכניות בהן אני צופה מדי ערב בישראל.
כשתכננתי את הטיול הנוכחי שלי, זה שממנו אני כותבת ברגעים אלה ממש, ידעתי שאני נוחתת בניו יורק לא בשביל עוד כמה שמלות מאורבן אאוטפיטרס (גם ככה אף שמלה שם לא מתאימה לי), אלא רק כדי להגיע לצילומים של "הטונייט שואו", תוכנית הלייט נייט המצליחה של רשת NBC, בהנחיית ג'ימי פאלון, אותו אני נהנית לכנות "הנפש התאומה האבודה שלי". אני משוגעת על פאלון ועוקבת באובססיביות אחרי הקריירה שלו כבר כמה שנים.
אני גם מקפידה לצפות בתוכנית שלו מדי ערב, במידל איסטרן סטייל (כלומר, ממתינה שאיזה גולש טוב לב יעלה אותה לרשת, וצופה בה בדיליי של יום). אני עוקבת אחרי "הטוניט שואו" גם ברשתות החברתיות (לפני כמה שבועות אפילו הצלחתי לגרום להם לעקוב אחריי בטוויטר, אין לי מושג איך בדיוק זה קרה). ובאופן כללי, היא חלק נכבד מהחיים שלי. אז החלטתי שבטיול הזה, שתוכנן כבר לפני חצי שנה, אמצא דרך להגיע לאחד מערבי הצילומים של התוכנית.
אני גם מקפידה לצפות בתוכנית שלו מדי ערב, במידל איסטרן סטייל (כלומר, ממתינה שאיזה גולש טוב לב יעלה אותה לרשת, וצופה בה בדיליי של יום). אני עוקבת אחרי "הטוניט שואו" גם ברשתות החברתיות (לפני כמה שבועות אפילו הצלחתי לגרום להם לעקוב אחריי בטוויטר, אין לי מושג איך בדיוק זה קרה). ובאופן כללי, היא חלק נכבד מהחיים שלי. אז החלטתי שבטיול הזה, שתוכנן כבר לפני חצי שנה, אמצא דרך להגיע לאחד מערבי הצילומים של התוכנית.
לא היה לי מושג שמדובר במשימה מורכבת יותר מחתימת הסכם שלום במזרח התיכון.
הכרטיסים לצילומי התכנית מחולקים בחינם, באינטרנט, חודש מראש. כשירדתי לעומקם של דברים, הסתבר לי שאני לא היחידה שמחבבת את פאלון ומפנטזת להיות בקהל שלו. אלפים אחרים מרגישים בדיוק כמוני וצובאים על אתר התוכנית ביום החלוקה, כך שהכרטיסים אוזלים בתוך דקות ספורות. למרבה המזל, אני חיילת מיומנת בעקיפת תורים, במיוחד כשמדובר בתורים און-ליין. באמצעות מחשבה רבה וגיוס של עשרה חברים, הצלחתי להשתחל לתור הווירטואלי ולהשיג לי ולשתי החברות שלי כרטיסים. הרגשתי שזכיתי בלוטו, לא פחות.
הכרטיסים לצילומי התכנית מחולקים בחינם, באינטרנט, חודש מראש. כשירדתי לעומקם של דברים, הסתבר לי שאני לא היחידה שמחבבת את פאלון ומפנטזת להיות בקהל שלו. אלפים אחרים מרגישים בדיוק כמוני וצובאים על אתר התוכנית ביום החלוקה, כך שהכרטיסים אוזלים בתוך דקות ספורות. למרבה המזל, אני חיילת מיומנת בעקיפת תורים, במיוחד כשמדובר בתורים און-ליין. באמצעות מחשבה רבה וגיוס של עשרה חברים, הצלחתי להשתחל לתור הווירטואלי ולהשיג לי ולשתי החברות שלי כרטיסים. הרגשתי שזכיתי בלוטו, לא פחות.
הערב הזה היה, באמת ובתמים, אחד הרגעים המגניבים בחיי. לא רק ההפקה המתוקתקת של התוכנית, שמשנעת את 200 ברי המזל שהשיגו כרטיסים, בדייקנות מופתית. לא רק האולפן המגניב, עם הכיסא והשולחן המיתולוגיים, והנוף המפוברק של ניו יורק שנשקף מאחוריהם. אפילו לא ג'ימי עצמו, שפתאום ניצב מטרים ספורים ממני ומתנהג כמו אשף אמיתי, גם כשזה נוגע לשיחה קלילה עם הקהל בין הטייקים. זה הכול ביחד. כמה רגעים כאלה יש כבר בחיים, כשאת יושבת לך באולפן טלוויזיה של אחת התכניות האהובות עלייך ומנסה לעכל את העובדה שהצלחת להגשים חלום?
הייתי באופוריה, פשוט ככה. לא רק שנכחתי בצילומים של "הטונייט שואו", אפילו הצלחתי לעשות היי פייב עם ג'ימי, כשהוא רץ בין שורות המושבים של הקהל (עדיין לא שטפתי את היד הזו), ראיתי בלייב את ג'וליה לואי דרייפוס שהתארחה בתכנית, ואת פלו רידה בהופעה. זה היה מגניב. מרגש. משמח. ואז עשיתי את הטעות ושיתפתי את החוויה שלי בפייסבוק.
הבעיה עם שיתוף חוויות מגניבות ויוצאות דופן עם החברים שלך בפייסבוק היא שלרובם לא באמת אכפת שאת נהנית. הם לא באמת שמחים בשבילך, אם הרגע הגשמת חלום קטן. הם לא רוצים לקרוא על החוויות שלך ולהתרגש יחד איתך. הם רוצים לראות אותך אומללה, ממורמרת או סתם פתטית. זו הסיבה לכך שהסטטוסים שלי, שבהם אני מתארת בהקצנה מכוונת את חיי העלובים כרווקה מזדקנת וכאישה שסובלת מעודף משקל, הם הסטטוסים המצליחים ביותר שלי – אנשים מוקירים לך תודה על היותך בלתי מוצלחת. וכשאת מצליחה להשיג משהו, ולו הקטן והטיפשי ביותר, את פוגמת להם באשליה.
אז כתבתי בפייסבוק שג'ימי פאלון לחץ לי את היד.
ליתר דיוק, כתבתי: "נחשו מי לחצה לג'ימי פאלון את היד" בצירוף סמיילי מרוצה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת בישראל. דווקא במחשכי השעה הזו, זחלו מחוריהם כל מיני חברי פייסבוק שאין לי מושג מתי בדיוק אישרתי אותם ולמה. הם התחילו להגיב. תגובות מטופשות בסגנון "שרה נתניהו" ו"מי זה ג'ימי פאלון?". חברת פייסבוק אחת התחילה להתווכח איתי שהוא בכלל מצלם בלוס אנג'לס. אחרים הסתפקו בתגובות צוננות. זה הרגיז אותי מאוד. רציתי שישמחו בשמחתי, שיתלהבו כמוני מהרגע המיוחד הזה שחוויתי. במקום זאת, הם התעקשו לכתוב תגובות מעצבנות. מיותרות.
ליתר דיוק, כתבתי: "נחשו מי לחצה לג'ימי פאלון את היד" בצירוף סמיילי מרוצה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת בישראל. דווקא במחשכי השעה הזו, זחלו מחוריהם כל מיני חברי פייסבוק שאין לי מושג מתי בדיוק אישרתי אותם ולמה. הם התחילו להגיב. תגובות מטופשות בסגנון "שרה נתניהו" ו"מי זה ג'ימי פאלון?". חברת פייסבוק אחת התחילה להתווכח איתי שהוא בכלל מצלם בלוס אנג'לס. אחרים הסתפקו בתגובות צוננות. זה הרגיז אותי מאוד. רציתי שישמחו בשמחתי, שיתלהבו כמוני מהרגע המיוחד הזה שחוויתי. במקום זאת, הם התעקשו לכתוב תגובות מעצבנות. מיותרות.
מחקתי את הסטטוס והגעתי בעקבותיו לתובנה. את החוויות המיוחדות באמת, אשמור לעצמי ולחבריי, אלה שבעולם האמיתי ולא רק ברשתות החברתיות. באותה הזדמנות מחקתי גם את חברי הפייסבוק המעצבנים והמיותרים האלה. יש מספיק אנשים חסרי טקט בעולם, אני לא צריכה אותם במרחב הווירטואלי שלי. בכלל, אני לא צריכה יותר אף אחד. ג'ימי פאלון לחץ לי את היד.