דיבור נמרץ: קורס ייחודי לרופאים מישראל ומהרשות מאפשר להציל חיים

בליל של עברית, אנגלית וערבית נשמע אתמול לאורך היום ברחבי מרכז פרס לשלום. באולם הגדול ישבו כ-50 רופאי ילדים, ישראלים ופלסטינים. בדרך כלל הם רגילים לתקשר בפתקים קצרים, המתארים את מצבו הרפואי של ילד פלסטיני כשזה מגיע לקבל המשך טיפול בבית חולים ישראלי. לפעמים מלוות אותם גם שיחות טלפון חפוזות, בידיעה שכל דקה עד הרגע שבו יתחילו החולים הדחופים לקבל טיפול היא קריטית, במיוחד בגילים הרכים.

אבל שני הצדדים מעידים שבמקרים רבים הם מתקשים להבין זה את זה. השפה הרפואית, הקודים וההערכות מתבצעות באופן שונה משני צדי הגבול. כעת יוזמה של הארגון העולמי Basic Pediatric ICU, שמוביל רפורמה עולמית בהאחדת הטיפול בסכנת חיים, מספקת להם הזדמנות להכיר זה את זה פנים אל מול פנים.

אין זמן

את המטופלים הפלסטינים פוגשים הרופאים הישראלים בבתי החולים ברחבי הארץ באופן סדיר. 130 אלף חולים ופצועים הגיעו לכאן לטיפול בשנה שעברה מעזה, הגדה ומזרח ירושלים, מתוכם כ-25 אלף ילדים. עלות הטיפולים בהם בישראל מגיעה ל-348 מיליון שקל.

״ישראל מטפלת ברוב המחלות המורכבות והמקרים הקשים והדחופים של ילדים פלסטינים״, מספר ד״ר איתי פסח, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ב״שיבא״. ״ברשות אין כמעט אמצעים ואנשי צוות לטיפול נמרץ בילדים. זה דורש ציוד מתקדם כמו מוניטורים, מנשמים, ציוד אונקולוגי וציוד דיאליזה וידע לביצוע ניתוחים מורכבים. אלה דברים שלאט-לאט מתחילים לקרות שם, אבל עדיין מדובר בניצנים. לאחרונה התחילו למשל לבצע ניתוחי לב באחד מבתי החולים במזרח ירושלים, אבל צוות המנתחים עוד מורכב מרופאים זרים״.

ד"ר איתי פסח, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ב"שיבא". צילום: אריק סולטן

למרות התדירות הגבוהה שבה מתבצעים המעברים, הם עדיין סובלים מקשיים בירוקרטיים ואחרים. ״יש פערים מאוד גדולים, תהליך ארוך מרגע שמחליטים להעביר ילד פלסטיני ועד שהוא מגיע״, אומר ד״ר פסח. ״צריך לשם כך אישור מהצוות הרפואי כאן בארץ שיש דרך לטפל בו ויש מקום בבית החולים. לאחר מכן אישור כלכלי מהרשות, שהיא מוכנה לממן את הטיפול, ואז תיאום ביטחוני של העברת הילד אל בית החולים. כל זה גורם לבזבוז זמן ובינתיים מצבם של הילדים מחמיר. יכול לקחת שעות רבות, אפילו ימים, עד שילד יגיע אלינו. וגם כשהוא מגיע, המידע שיש בידינו הוא דל. אנחנו לא תמיד יודעים אפילו בן כמה הוא, איזה תרופות כבר קיבל ואיזה טיפולים עבר. זה מוביל לכך שהטיפול הרפואי לא תמיד אופטימלי״.

קרה שנגרם נזק למטופל בגלל הקשיים האלה?

״זה קורה המון. לפעמים כשהם מגיעים כבר אין מה לעשות. לפני מספר שבועות ביקשו להעביר אלינו מעזה תינוק עם מום בלב. הוא אובחן מוקדם, בגיל יומיים או שלושה. בעיה שבשלב כזה יש ניתוח שמרפא. האישורים להעברה הושגו מהר, אבל בגלל הצורה שבה הוא הועבר הוא הגיע אלינו במצב אנוש. הוא היה אמור לקבל לאורך הדרך תרופה ששומרת על צינור פתוח בלב. מקבלים אותה באמצעות משאבה, אבל הוא יצא בלעדיה, כי בבית החולים בעזה פחדו שאם ייתנו את הציוד לסהר האדום, הוא לא יחזור. באמבולנסים שלנו זה לא קיים, צריך להוציא בשביל זה צוות רפואי מבית חולים. ובהעברות האלה אסור לעשות את זה מסיבות ביטחוניות. בסופו של דבר, אחרי שעתיים-שלוש של מאמצי החייאה איבדנו אותו. מקרים כאלה מתרחשים מספר פעמים בשנה. זה מאוד מתסכל, אפילו ברמה האישית. אנחנו מחכים שיגיע המטופל ואין צפי זמן מדויק. לעתים נשארים שעות אחרי שיום העבודה מסתיים, מכינים את כל הצוות והציוד הדרוש, ואז המטופל מגיע במצב אחר לגמרי ואין איך לעזור לו״.

בקורס בן היומיים מנסים לשנות את המצב הזה ולהוביל לשיפור. ד״ר נועה רוזנפלד-יהושע, רופאה בכירה במחלקת טיפול נמרץ ילדים ב״אסף הרופא״ ומדריכה בארגון העולמי, ארגנה את הכנס בישראל. היא אומרת שחלק מהבעיות ניתנות לפתרון באמצעות שיפור התקשורת בין הרופאים הישראלים והפלסטינים.

״עיקר הבלגן מצוי בשיח, או בהיעדר השיח״, מסבירה רוזנפלד-יהושע. ״אני מתקשרת לרופא מהרשות ושואלת על החולה, ובדרך כלל לא מצליחה להבין

את מה שהוא מנסה לתאר לי. הרעיון פה הוא ליצור שפה משותפת, עולם הגדרות זהה, כדי שנוכל באמצעות מילים פשוטות וקצרות להסביר זה לזה על מצבו של חולה. את חלק מההכשרה שלי עשיתי באוסטרליה. שם, לדוגמה, מעבירים חולים רבים לצרפת להמשך טיפול. מדובר בדרך הרבה יותר ארוכה, אבל החולה מגיע במצב טוב כי המערכת מסודרת. יודעים איזה טיפול ראשוני לתת כדי לייצב את המצב, איך להעביר את החולה בלי לפגוע בו, לתת את כל הידע לצוות שימשיך בטיפול. כאן חולים מועברים מאוחר מדי וההערכות לא מדויקות. המשתתפים בכנס הם רופאים בכירים מאוד, מהרשות ומהארץ. הם יעבירו את הידע הלאה, לרופאים נוספים, בעזרת קורסים נוספים״.

הכנס הנוכחי הוא רק טיפה בים בפעילות ארגון Basic Pediatric icu. ההכשרות החלו ב־2012 ועברו דרכן מאז מאות רופאים מרחבי העולם - ממדינות המערב ועד מדינות עולם שלישי.

ד״ר טקס קיסון, יו״ר האיגוד העולמי לטיפול נמרץ ילדים, ומנהל המחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים ונקובר בקנדה, מספר על חשיבות המהלך: ״ברפואת ילדים דחופה הזמן הוא קריטי לאיכות הטיפול. במקרים רבים המהירות היא זו שקובעת. ילדים שלא מקבלים טיפול ראוי בזמן יכולים לסבול מנזקים בלתי הפיכים. ברחבי העולם יש מעט מאוד מרכזים ייחודיים לטיפול בילדים. 8% מהילדים בעולם לא מגיעים ישר לבית חולים ייחודי לילדים, אלא מטופלים בבית חולים אחר, ומועברים במידת הצורך. במדינות שאינן מפותחות, בעיקר באסיה ובאפריקה, ברוב בתי החולים אפילו אין רופאי ילדים. הרופאים המטפלים לא מספיק מודעים לרגישויות הבריאותיות בגילים הצעירים. לכן, הילדים לא תמיד מקבלים טיפול ראוי, עד שמפנים אותם למרכזים הגדולים, שלעתים נמצאים במרחק של שעות נסיעה״.

לדברי ד״ר קיסון, שהגיע לישראל כדי להשתתף בכנס, הקורסים הביאו לשיפור, אך עדיין יש עבודה רבה: ״יש מדינות שבהן בבית חולים קיים רופא אחד בלבד שמטפל בילדים, ואין לו עם מי לדון. זה פתח אותו להכיר רופאי ילדים נוספים. הם נשארים בקשר ומתייעצים. בשלב הבא נלווה אותם באימון בבתי החולים שלהם. נבוא לראות איך הם מבצעים את מה שלמדו ולהעריך את הישגיהם. זה דורש משאבים שכרגע עוד אין לנו״.

ד״ר קיסון אומר כי אצלנו חשיבות החיבור בין הרופאים חשובה במיוחד: ״זו הזדמנות טובה להוביל לחיבור בין קולגות. הרופאים יוכלו להמשיך לייעץ אלה לאלה גם במקרים שבהם הוחלט שאין צורך להעביר את החולה לישראל, וכך יוכלו ברשות להשתמש בידע הישראלי. שיפור התקשורת בין הצדדים יעשה טוב לשניהם״.

הרופאים הישראלים והפלסטינים משוחחים זה עם זה גם בין השיעורים, בהפסקות. נראה שיש נושא שהם משתדלים להשאיר מחוץ לחדר - פוליטיקה. ״אנחנו מדברים בעיקר על רפואה״, מספרת ד״ר רוזנפלד-יהושע. ״מבחינות אחרות, אנחנו נמצאים בזמנים לא פשוטים וחבל להיכנס לזה. כשהולכים ללמוד רפואה, המטרה הראשונה היא להציל חיים. זו מטרה משותפת לכולנו. אנחנו משתדלים להתמקד במה שמאחד. זה עובד, השיח נעים ולא מרגישים פערים״.

הרופאים הפלסטינים מסרבים להתראיין. הם פוחדים מהחשיפה. אין זה הפרויקט המשותף הראשון בתחום הרפואה שמתקיים במרכז פרס לשלום. כבר למעלה מעשור קיימת יוזמה משותפת לרופאים ישראלים ופלסטינים, שבמהלכו מוכשרים מאות רופאים יחד בבתי החולים בארץ. המטרה: לעודד שיתוף פעולה להצלת חיים.

למרות הוותק של הפרויקט, ניתן למצוא לו אזכורים בודדים באמצעי התקשורת. ״אנחנו מעדיפים לעשות בשקט. העלאת הנושאים האלה לשיח הציבורי עלולה לפגוע בתהליך וליצור תגובות עוינות״, מסבירים במרכז.

״יש המון חששות״, אומרת רוזנפלד-יהושע. ״זה עלול להיות ממש מסוכן עבורם. יש מספיק קיצונים בשני הציבורים, ולא כולם מבינים שהסיוע ההומניטרי ההדדי הוא ערך עליון. הם מפחדים שלא יאפשרו להם להגיע לישראל להכשרות, שיעשו להם בעיות במחסומים״.

בכל זאת, הרחק מעדשת המצלמה, ניתן לקבל מהרופאים בצד השני תמונה דומה לקשיים שמציגים הישראלים. ״בתי החולים שלנו מלאים, הציוד מיושן וחסר, הצוותים לא תמיד מיומנים ומספר הרופאים קטן״, מספרים אחדים מהם. ״לא תמיד אנחנו יודעים איך לטפל בחולים. לפעמים גם אם יש לנו את הידע, אין לנו את האמצעים. שיתוף הפעולה חשוב לטובת הילדים שלנו״.