אני זוכרת את עצמי מנסה לתמרן כך שהתור לאורתופד המומחה לא ייפול על שעת המנוחה בגן של יואב. במקביל, הייתי צריכה לוודא שהשעות של התור הן לא שעות הפקקים האיומות, ושאין לי משימה דחופה במסגרת הע־ בודה. בשעה 09:30 התייצבנו במרפאה. המזכירה הייתה עסוקה בשיחת טלפון. לא שאני מצותתת לאחרים חלילה, היא פשוט ישבה מולי. ״סליחה״, ניסיתי את מזלי, ״אפשר להיכנס לחדר של הרופא?״. ״הוא לא הגיע עדיין״, אמרה. השעה הייתה 09:40. גם ב־10:00 הוא לא הגיע, וחדר ההמתנה הלך והתמלא.
בשעה 10:25 הוא הפציע אחרי מקלחת בוקר טובה, ואולי גם משחק טניס. התיישב, הפעיל את המחשב וקרא לראשונים, כלומר לנו, להיכנס. ״שלום״, אמרתי. לא ענה ובהה במסך. ״אנחנו כאן כי...״, ״בבקשה תזדרזי״, פקד עלי. ״לא הבנתי״, אמרתי לו. ״יש עוד אנשים בתור. תזדרזי, בבקשה. תחלצי לילד את הנעליים״, המשיך. לראשונה בחיי הבנתי למה נעליים מעוררות השראה בעת קריזה. הוא עדיין לא הסתכל לכיוון שלנו, לא לשלי ולא לשל יואב.
״תעצור, בבקשה״, אמרתי. ״התור שלי נקבע לשעה 09:30. אתה הגעת בשעה 10:25, כלומר כמעט שעה איחור. הרסת לי ולעוד אנשים את הבוקר, ועכשיו אתה מאיץ בי? בוא נתחיל מההתחלה. נתחיל בהתנצלות. נמשיך בזה שאתה אומר שאתה מבין שהזמן שלך לא יותר יקר משלי, ונחתום בתזכורת שאתה פה בעמדה של נותן שירות. רופא או לא רופא, אתה אמור לתת שירות. ושירות זה לא רק ידע אקדמי רפואי. שירות זה גם דרך ארץ״. אחרי מבט נדהם, הגיע הסבר דחוק על פקק ארוך ומתפתל. עכשיו, אני לא אהבלה, וגרוע מכך, אני לא אהבלה, שגרה שני רחובות מהרופא הזה, כלומר כל הסיפור על הפקק מהבית הוא קשקוש בלבוש אחד גדול. אבל חינכו אותי לא להלבין פנים, אז סתמתי.
אחד הראיונות הראשונים שנשלחתי לעשות היה עם מלונאי בשם עודד ליפשיץ, לימים סגן נשיא הילטון העולמי. אני הייתי בת 20, הוא כבר היה הבטחה גדולה וממומשת בתחום המלונאות. ״תשמעי״, אמר לי, ״אני לא יודע להגיד לך כמה אנשים פיטרתי בגלל שהפרצוף שלהם היה חמוץ. מי שלא יודע לעבוד עם קהל, שלא יעשה את זה, ולא מעניין אותי מה התחום שלו״. כחיילת משוחררת טרייה, שעבדה, חוץ מבעיתון, בשתי עבודות נוספות כדי לפרנס מגורים בדירה שכורה עם צנרת נפיצה ומשקופים מתפוררים, זה נשמע לי אכזרי. ככה לפטר אנשים? היום אני מבינה את זה היטב. כשאני הולכת לרופא, מגיע לי שהוא יסתכל עלי. כשאני הולכת עם הילדים שלי לרופא, אקוטי שהוא יסתכל עליהם, כי להם, בניגוד אלי, יש ביטחון מלא במבוגר שעומד מולם.
נכון, להיות בעמדה של נותן שירות זה עסק לא פשוט, את זה כבר ראינו. אני עצמי, בקריירה הקצרצרה שלי כמלצרית, קיבלתי בעיקר על הראש מאנשים מגעילים ומעט מאוד טיפים. גם הם היו מתוך חמלה. כבר אז הבנתי שלא קונים אותי, אלא את השירות שאני נותנת, ולכן אני מוכרחה להיות בזה מאוד טובה. ואם אני לא טובה, מוטב שאפרוש.
למה נזכרתי בזה? הנה מגיעה תפנית מלבבת בעלילה: כי אני רוצה להגיד תודה לכל אנשי השירות שלא שכחו שמקצועיות ולבביות לא הולכות בנפרד. רק לאחרונה, יום אחרי ביקור לילי מבאס בטר״ם (מיון מהיר למי שלא מכיר), צלצל אלי הרופא לדרוש בשלומנו. ככה. סתם. או שלא סתם. הוא, בשונה מרבים אחרים, לא שכח שעומדים מולו בני אדם.
שרביט הנסיכה, מחיר: 45 שקלים. להשיג ברשתות הפארם, המשביר לצרכן, טויס אר אס, הפנינג והפיראט האדום
המלצת תרבות
חגיגות היובל למוזיאון ישראל יוצאות לדרך עם תערוכה שהיא הרפתקה אחת גדולה לכל המשפחה. המבקרים עוברים בין תחנות דרמטיות בתולדות האנושות לאורך מיליון וחצי שנים: שרידי המדורה הראשונה שהדליקו בני האדם, עצם ההיואיד שבזכותה בני אדם יכלו ליצור צלילים, להתחיל לתקשר ולרכל, המטבע הקדום בעולם, הגולגולות של בני האדם בתקופות קדומות, כיצד המציאו את הכתב ולמה הוא שימש בהתחלה, ושאלה לא פחות חשובה - מתי האדם הפך להיות צרכן? כל זה ועוד קורה במסגרת התערוכה ״קיצור תולדות האנושות״, תערוכה שאצרה טניה כהן עוזיאלי, המבוססת על רב המכר הבינלאומי של יובל נח הררי ומספרת את סיפורו של המין האנושי באמצעות פריטים נדירים ויצירות אמנות.
מספר את סיפורו של המין האנושי. מטבע אלקטרום. צילום: אוסף מוזיאון ישראל