סטיגמה כבדת משקל

לפני שנכנסה לתפקידה, המינוי שלה זכה לביקורות ולמחאות נרחבות. ד"ר דה בלוק היא אישה גדולת ממדים. שמנה. מאוד שמנה. בלשון מקצועית היא מוגדרת כמי שסובלת מהשמנת יתר קיצונית (Obesity). מבקריה טענו כי אישה במשקל גוף כה גדול לא יכולה לעמוד בראש מערכת הבריאות. על כך השיבה: "נכון שאני לא דוגמנית, אבל במקרה הזה כדאי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

נזכרנו בד"ר דה בלוק, נוכח הדיון בארץ על הרכבת הממשלה ואיוש תפקידי השרים. המקרה של השרה הבלגית מהווה דוגמה לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות על אנשים בעלי עודף משקל כמעט בכל מעגל: החברתי - משקל גוף תקין הוא סמל סטטוס והצלחה בחברה המודרנית; המקצועי - לעתים מקום עבודה יעדיף לקבל אדם במשקל גוף תקין על פני מישהו בעודף משקל, גם אם הנתונים של האחרון טובים יותר; המשפחתי - לא תמיד ילד או בן משפחה בעודף משקל זוכה ליחס, ובמקרה הגרוע יותר לקבלה ולתמיכה שלהן הוא זקוק, בהשוואה לבן משפחה אחר שהוא רזה. הורה המתמודד עם עודף משקל, לדוגמה, יכול להעניק יחס מועדף לבתו הרזה על פני בת אחרת שסובלת מעודף משקל.

אפילו במעגל המצומצם ביותר, בממד האישי - מי שסובל מעודף משקל לא פעם מאשים את עצמו. זה אולי מפתיע, אך לעתים הוא מסכים עם המקטרגים על משקלו והופעתו, ושבוי אף הוא בדעות קדומות הקשורות בעודף משקל, ואף בתכיפות ובעוצמה גדולות יותר מבעלי משקל תקין. מצד שני, החברה נוטה לייחס תכונות חיוביות מוגזמות לאנשים רזים ומתייחסת אליהם באופן מועדף.

לנושא של אפליה על רקע של עודף משקל התייחסנו בעבר, אבל מעת לעת חשוב לנו להעלות את המודעות לנושא. מחקרים בעולם מעידים כי סטריאוטיפים המיוחסים לאנשים בעלי עודף משקל קשורים לא רק להופעה החיצונית, אלא גם לתכונות אופי והתנהגות, כמו העדר כוח רצון, חוסר שליטה עצמית, עצלות, נהנתנות ועוד. 

הרופאים מתוסכלים

בארצות הברית, שם כידוע הוגדרה ההשמנה כמגיפה, נערך מחקר רחב היקף שאסף נתונים על יותר מ-6,000 משתתפים בגילאי 50+. המחקר בחן את ההשפעה של אפליית אנשים בעודף משקל קיצוני על סיכוייהם לרדת או לעלות במשקל, בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים מאותו הרקע שלא חוו אפליה. המחקר גם בדק מה הסיכוי להישאר בעודף משקל קיצוני לאורך זמן עבור אנשים שחוו אפליה לעומת אלו שלא. 

בנוסף לנתונים האובייקטיביים (משקל, גוף, גובה), מילאו המשתתפים שאלון שבו הם נדרשו לספר על חוויות אישיות שבהן חשו באפליה על רקע משקל גופם. הם נתבקשו למלא את השאלון פעמיים בהפרש של ארבע שנים. 

תוצאות המחקר העידו כי אפליה על רקע משקל מעלה את הסיכון להשמנה, וגם את הסיכון להישאר בעודף משקל לאורך זמן באופן מובהק ביחס לקבוצת ביקורת שלא חוותה אפליה. את התוצאות ניתן להסביר בכך שהאפליה כנראה מעלה רגשות שליליים ומקבעת את תחושות התסכול אצל אנשים בעלי עודף משקל, ולכן גוררת אכילת יתר. בנוסף, תחושות הבושה מתגברות ומונעות מציבור זה לבצע פעילות גופנית בפרהסיה.

מצער לגלות שאפילו המטפלים - רופאים, אחיות ואף אנחנו הדיאטנים - חוטאים, לעתים, ותולים את עודף המשקל באכילה לא מבוקרת או בחוסר בפעילות גופנית, ולא בגנטיקה, במחלה או בסיבות רגשיות. לעתים אנו גם ספקנים לגבי הסיכוי של המטופלים לשנות דפוסי אכילה ואפילו להחליט להירתם לתהליך לשינוי הרגלים.

ייתכן שסטריאוטיפים אלה נובעים מהקושי ומהתסכול של הצוות הרפואי להתמודד עם תופעת ההשמנה. לרופא קל יותר לטפל ברמות סוכר גבוהות על ידי מתן תרופה מתאימה, אך הוא חש ייאוש וחוסר יכולת להתמודד מול בעיה של עודף משקל גדול, אינו בטוח שהמטופל יצטרף למסע הכולל שינויים התנהגותיים, וסבור שטיפול תרופתי או ניתוח יהיו אפקטיביים יותר, עם תוצאות מיידיות בשיפור המדדים השונים.

ייתכן גם שהקושי של המטופל עצמו וניסיונות כושלים קודמים משפיעים על העדפת הרופא פתרונות אחרים על פני טיפול התנהגותי. לכך יש להוסיף את העובדה כי אנשים בעודף משקל נמצאים בסיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב וכלי דם, סוכרת ועוד, ויש חשיבות רבה (לעתים ממש דחופה) לביקור אצל רופא המשפחה, בתכיפות רבה יותר יחסית לאנשים במשקל גוף תקין. אך אם הם חשים אשמים או נזופים על ידי הצוות הרפואי, הסיכויים שיגיעו לביקור תקופתי או לביקור בעקבות בעיה רפואית, קטנים יותר. לעתים יוותרו על הביקור בגלל ההטפות לדיאטה, לירידה במשקל ולביצוע פעילות גופנית. 

גם בישראל

תופעת האפליה של מטופלים בעודף משקל במערכת הבריאות לא דילגה גם עלינו בישראל. התזונאית ד"ר אסנת סטון ערכה מחקר מקיף בקרב דיאטנים ומצאה עדות בינונית להתנהגות סטיגמטית של דיאטניות למטופלים בעלי משקל יתר. התנהגות כזו התאפיינה בעיקר במקרה של מטופלים בעלי מיקוד שליטה חיצוני.

למה הכוונה? אנשים שאומרים לעצמם "לא אני אשם בעודף המשקל, אלא המשמרות בעבודה, התינוק שנולד לנו, הדיאטנית הלא מוצלחת". זאת על רקע רגשות שליליים של כעס ותסכול. במקרה של מטופלים בעלי מיקוד שליטה פנימי, כאשר ברור למטופלים שהאחריות היא שלהם, התעוררו רגשות חיוביים של אמפתיה ורחמים של הדיאטנים שהובילו לאפליה מתקנת של השקעה בטיפול. 

ונחזור לד"ר מגי דה בלוק, שרת הבריאות הבלגית. האם היינו מגיבים באותה העוצמה אילו היה מדובר באישה רזה המעשנת ומקיימת אורח חיים שאינו בריא? האם היינו מגיבים באותו האופן אילו היה מדובר בגבר בעודף משקל? זה כבר עניין למאמר אחר.

כדאי שנזכור כי משקל הגוף אינו תמונת ראי של תכונת האופי או האישיות. ודאי לא של הידע והיכולות. משקל הגוף הוא תוצאה של מכלול רחב של מרכיבים: גנטיקה, פעילות גופנית (שחלק מהאנשים מתקשים לבצע בגלל מגבלה זו או אחרת), מצבים נפשיים ודפוסי אכילה (שאת חלקם סיגלנו כבר בילדות, בבית ההורים). 
 

התובנות והביצועים של ד"ר דה בלוק כשרת בריאות יכולים להיות פי כמה משמעותיים וטובים מאלה של מועמד אחר, ואולי אפילו מעצם היותה בעודף משקל כה גדול. אין ספק שהאומץ הנדרש והעמידה שלה מול האזרחים מעידים גם כן על כך.