אני חגית ויש לי בעיה. קשה. יש לי ריאקציה פיזית חריפה מאוד לגוף ראשון עתיד שנכתב ב־י' במקום ב־א'. אני לא יודעת אם זה קשור למקצוע שלי - יש שיאמרו שאני עיתונאית - או לסתם פסיכוזה פנימית שמקשרת בין השגיאה הנפוצה עד כאב הזאת לבין עילגות ובורות. זה לא כל כך פייר מצדי, הרבה אנשים שאני אוהבת ושקרובים אלי מאוד נוטים לעשות את הטעות הזאת: אני ילך, אני יבוא, אני יעשה, אני ידבר. אני מסוגלת לחבוט בהם בחפץ חד. זה מעביר אותי על דעתי. זה גורם לי לפסול דייטים פוטנציאליים, למחוק אנשים מהפייסבוק או סתם לתקן אותם בהתנשאות: אלך, אבוא, אעשה, אדבר.



כמובן, שלא כל מי שעושה את הטעות הזאת הוא עילג. לאנשים ישנן הסיבות שלהם, אבל אני נאלצת להודות שזה גורם לי לשפוט אותם לחומרה ולזלזל באינטליגנציה שלהם. מתישהו נולדה אצלי ההנחה שאנשים חכמים יודעים שגוף ראשון עתיד כותבים והוגים ב־א'. זה ממש לא נכון, אגב. כבר הכרתי מספיק אידיוטים שדווקא זכרו את ה־א' הארורה, אבל קשה לי לשלוט על האינסטינקטים שלי. ואני לא היחידה שמרגישה ככה. גם אם רוב האנשים לא יודו בכך, כשהם נתקלים במישהו שכותב גוף ראשון עתיד ב־י', הם מחלקים לעצמם צ'פחה דמיונית על השכם: אני לא דביל, אני יודע שזה צריך להיכתב ב־א'.



הרבה אנשים הגיבו ככה, בחלחלה ובזעזוע, כשתמונה של מירי בוהדנה עלתה השבוע לרשת, ובה חרוטה לעולמי עד הטעות המביכה הזאת. היא החליטה לתמוך בקריאה המונית לתפילת “שמע ישראל", השבוע בראשון בערב, ובשלט שהחזיקה נכתב: "גם אני יאמר ב-17.5 ב־ 21:30 שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד'".



הדבר הבא שקרה הצליח להפתיע אותי מאוד: ציפיתי למצוא מתחת לידיעה הזאת עשרות תגובות מהללות, שמתעלמות לחלוטין מהשגיאה האיומה הזאת, ומשבחות את מירי על הצטרפותה המבורכת למטרה הנעלה הזאת. למרבה התדהמה, הרוב המוחץ של התגובות שיפד אותה על שגיאת הכתיב וניצל את ההזדמנות כדי לקטר, כפי שאני ודאי הייתי עושה, על התדירות המטרידה שבה הטעות הזאת נעשית. אחרים מיהרו להגן עליה: "יאללה, תפסיקו, יא שמאלנים מתנשאים, כולה שגיאת כתיב, מה קרה?".



אבל עיקר התגובות, כאמור, התמקד בטעות. זה שימח אותי, בעיקר כי הפסקתי להרגיש כל כך לבד במאבק הצודק שלי לעברית תקינה, אבל אחר כך זה העציב אותי: מסכנה מירי, חשבתי לעצמי, כל כך הרבה אנשים שמחים לאיד על השגיאה הזאת שלה, והיא בטח בכלל לא שמה לב. מישהו בטח תחב לה את השלט לחיק ואמר לה להחזיק ולחייך.



ואולי גם היא שייכת לז'אנר שעדיין לא הפנים את השימוש ב־א'. אז מה? קורה. למה זה נורא? אז הבנתי משהו חשוב על ההשפלה בפייסבוק - דבר שקורה כל הזמן, כל יום, בשיימינג סטנדרטי שכולנו כבר התרגלנו לראות, או סתם בפוסטים שלועגים לכל מיני התבטאויות אומללות של אנשים (העמוד המצליח "כשאמא ואבא בני דודים" ממחיש את זה היטב) - זה פשוט גורם לנו להרגיש נורא נורא טוב עם עצמנו.



האמת על המדיום הזה צריכה להיאמר: כשמישהו הכניס את הרשתות החברתיות לחיינו, הוא לא חשב על העניין הזה, שהרבה מאוד אנשים פשוט לא יודעים להתבטא בכתב. סביר להניח שגם בעל פה הם לא משהו, אבל מדובר במדיום מבוסס טקסט, ורק אנשים שבאמת יודעים לעשות שימוש ראוי במילה הכתובה, יכולים לפרוח ולשגשג בו (או לחלופין, חן טל).



עבור אחרים מדובר באתגר גדול יותר, ולכן ההיתקלות בשגיאות כתיב וחוסר יכולת להתנסח בכתב היא יומיומית, והיא מרגיזה, אבל אולי גם צריך להתייחס אליה במעט חמלה, במיוחד אם אנחנו דווקא נמנים עם האנשים שכן יודעים לבטא את עצמם בכתב. אולי במקום למהר להטיף מוסר ולתקן ולהרגיש נורא נעלים ומעולים, נקבל את העובדה שהרבה אנשים סביבנו נעדרים את היכולת הזאת, לא תמיד באשמתם.



מצד שני, מתי תהיה ל־99 אחוזים מהאוכלוסייה הזדמנות נוספת להרגיש טובים יותר ממירי בוהדנה?