אני סבתא לילד בן 8. נכדי הוא ילד חברותי ופיקח ובעל תחומי עניין שונים, אך מסיבה מסוימת הוא מסרב ללכת לחוגים, לא משנה עד כמה לוחצים עליו. הוא מעדיף לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב. אנחנו לא מבינים מדוע הוא כל כך מסתייג מחוגים, הוא בסך הכל ילד רגיל ואין לו בעיות חבר־ תיות. אנחנו חושדים שהעובדה שהוא נרתע מאנשים זרים קשורה לעניין. כיצד אפשר לגרום לו ללכת לחוגים במקום לשבת בבית?
״כשמציעים לילד כזה ללכת לחוג, ברור שהוא יתנגד, כי מבחינתו מדובר במקום זר שמעלה אצלו את החששות שיש לו מקהל או מאנשים זרים. כל זמן שתמשיכו להציע לו ללכת לחוגים הוא יסרב, אבל יכול להיות שאם הוא ילך יחד עם אביו או אמו לשיעור ניסיון, זה ירכך את הנושא. כל זמן שהעניין נשאר בגדר תיאוריה מבחינתו, הדבר נראה לו מאיים ומפחיד, אבל אם הוא ייחשף לאחד החוגים, ייתכן שהוא יבין שהשד לא כזה נורא. אתם יכולים גם לעודד אותו להירשם לחוגים שהם שונים מתחומי העניין שלו, אולי זה יסקרן אותו ויגרום לו להיפתח".
"מעבר לכך, יש ילדים שאוהבים להיות מחוץ לבית, לבלות עם חברים ולשחק ברחוב, ויש ילדים שהם 'ילדי בית' שמעדיפים לבלות בין כותלי הבית עם המשפחה והמשחקים שלהם. מדובר בטיפו־ סים שונים של ילדים, ולכן לא צריך ללחוץ יותר מדי. אם מדובר בילד שההשתתפות בחוג חשובה להתפת־ חותו, משום שהוא גמלוני, מסתגר או בעל נטייה להשמנה, אז כדאי להפעיל לחץ, אבל זה לא המקרה שאת מתארת. אם העלאת הנושא יוצרת התנגדות כל כך גדולה אצל הילד, אני ממליצה שתניחו לו בינתיים ות־ רפו קצת מהנושא״.
אני אמא לילד בן שנתיים ושבעה חודשים ופעוטה בת שנה וחודש. בעוד כשבוע אני אמורה לטוס לארצות הברית לצורכי עבודה. אני צריכה לשהות שם שלושה לילות, ותכננתי לנצל את ההזדמנות ולהישאר באזור עוד שני לילות נוספים. כשאיעדר בני הגדול ימשיך ללכת לגן כרגיל ובתי הקטנה תמשיך ללכת למטפלת שלה. אחר הצהריים בעלי יטפל בילדים וייעזר באמהות שלנו. אני חוששת שבתי תחווה נטישה ושייגרם לה נזק פסיכולוגי בלתי הפיך. האם עלי לחזור בהקדם האפשרי אחרי שלושה ימים או שאוכל לשהות בארצות הברית שישה ימים, כפי שתכננתי?
״טיסה של רק אחד מבני הזוג יכולה לעורר כעס בגילים הקטנים, אך לא חרדת נטישה. הבעיה במקרה הזה היא בעיקר החשש שלך. ההורים של היום פוחדים על הילדים יותר מדי. הורה שתמיד חושש מהצפוי לילדו לא סומך על חוסנו הפסיכולוגי של הילד. אם השגרה של ילדייך תישמר בהיעדרך, לא אמורה להיות בעיה. תדאגי שבתך תמשיך ללכת למטפלת ותוודאי שאת בנך ישלחו לגן כרגיל. אחר הצהריים הם כאמור יהיו עם אביהם ועם הסבתות שלהם".
"כאשר תיעדרי, בתך תחפש אותך בימים הראשונים, אך הדבר לא יגרום לה כעס, זה יגרום לה לחוש געגוע אלייך, את הכעס היא אולי תפגין כלפייך כשתחזרי. ברגע שילד נשאר עם הדמויות הקבועות בחייו הוא לא חש זעזוע ואין סיבה שיחווה תחושה של נטישה. אל דאגה, את משאירה את בתך בידיים טובות. את יכולה להרשות לעצמך לטוס וליהנות מה־ שהות שלך בחו״ל, אני לא צופה כאן נזק פסיכולוגי בלתי הפיך. בתך בת שנה וחודש, ואת אמורה לחזור אחרי שישה ימים בלבד. הרגשות האלה שאולי יציפו את הילדה יירגעו בסופו של דבר, והחיים ימשיכו כרגיל״.
היום בבוקר בדרכי לעבודה ראיתי מקרה שציער אותי מאוד: ילד בן שנתיים אמר לאמו שהוא לא רוצה ללכת לגן, ושאם היא תיקח אותו הוא ירביץ לה. האם הסתובבה והתחילה לצעוק על בנה בכזו עוצמה שכל הרחוב שמע, ולאחר מכן היא הפליקה לו וצרחה: ׳׳ככה לא מדברים לאמא". אני פשוט עמדתי בצד ובכיתי, מרוב הלם אפילו לא הייתי מסוגלת לגשת אליה. מה דעתך על מצבי קיצון כאלה?
״ילדינו לפעמים מעמידים אותנו במצבים שגורמים לנו לצאת מן הדעת, אבל גם במקרים כאלו חשוב מאוד שנשלוט בעצמנו ובתגובות שלנו. אסור לצרוח על ילד ובוודאי לא להפליק או להרביץ לו, זה דבר שאמור היה כבר להתאייד מן העולם. חשוב שנגיב לילד על התנהגות כזאת, אבל התגובה צריכה להיות עניינית עד כמה שאפשר. יש מצבים שיכולים לגרום לילד להיות עצוב, כועס ומתוס־ כל, אבל חשוב להימנע ממעשים שיש בהם אלמנט של השפלה (כמו לצרוח על ילד ולהרביץ לו באמצע הרחוב). הורות זה לא דבר קל, אבל ברגעים כאלה אנחנו נמדדים, אז קחו את זה לתשומת לבכם. אם אתם מגיעים לרגעים האלה, דעו שמותר לכעוס וחשוב להגיב, אבל זכרו שצריך להיזהר לא להשפיל את הילדים״.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה". ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי