אף פעם לא הכרתי כל כך הרבה אנשים מצחיקים. אני בטוחה שהם תמיד היו שם, וש־99.9 אחוז מתוכם גם חלמו להפוך לסיינפלד. אבל הרשתות החברתיות לא תמיד היו, ולאנשים המצחיקים האלה לא באמת הייתה במה לבטא את המחשבות המצחיקות שלהם. אז חלקם ויתרו על החלום ופנו לקריירות מתונות יותר אך מסעירות לא פחות, כמו הנהלת חשבונות. מעטים הסכימו להתחייב לדבר הזה שנקרא קומדיה, ומעטים עוד יותר אפילו הצליחו ליצור ממנה קריירה, שהיא ברוב המקרים תחביב שגורם לך לכתת רגליים ממועדון סטנד־אפ מטופש אחד לאחר, ולחלום על היום שבו מישהו כמו יאיר לפיד ייתן לך פינה אצלו בתוכנית (בימים שבהם המשמעות של זה הייתה להופיע בטלוויזיה, לא שום דבר שקשור בנדל״ן).



מאז שהרשתות החברתיות קיימות, האנשים המצחיקים נמצאים בכל פינה. חלקם מצחיקים ממש, שנונים עד כאב, והרשת מגיבה אליהם בהתאם - להרבה מהם יש מאות ואלפי ועוקבים, ומספיק לייקים כדי ללכת איתם למכולת ולשכנע את המוכר שאלה בכלל מטבעות זהב. הרשת אוהבת קומדיה, יותר מכל דבר אחר. התכנים הוויראליים, אלו שהגולשים הכי משתפים, הם תמיד המצחיקים ביותר. כל מה שמתחיל בחתול שמזנק על הספרייה וצונח לרצפה, ונגמר בפוסט חד שגורם לך לחרחר מצחוק בקול רם מול המחשב. כי אנחנו רוצים לצחוק, ואנחנו אוהבים אנשים שמצחיקים אותנו. ואנשים שמצחיקים אותנו, אוהבים להצחיק אותנו. למעשה, הם פחות או יותר מקדישים לכך את חייהם.



זה נעשה כל כך קל למתג את עצמך כאדם מצחיק ברשת. כל מה שאתה צריך לעשות הוא, ובכן, להיות מצחיק. זו לא משימה פשוטה, אבל כמאמר המשפט המפורסם - If you built it, they will come. במקרה הזה, מדובר בפאנץ' הנכון. תהיה מצחיק, תן למצחיקנות הזו לפלוש אל פיד הפייסבוק או הטוויטר שלך, והעוקבים כבר יבואו.



אני לא מייחסת לעצמי חשיבות של בחורה מצחיקה מדי, אבל אני כן אישה שמבינה קומדיה. מדי פעם גם מתפלק לי איזה סטטוס מצחיק, והתגובות מגיעות בהתאם. לא מזמן העליתי פוסט אמוציונלי ונוגע ללב על משהו שקרה לי, והרוב המוחץ של החברים שלי בפייסבוק התעלמו ממנו באלגנטיות של קרנף בחנות פורצלן. שעה אחר כך העליתי פוסט ציני שלועג לעניין הזה, ומציין שכשאני כותבת סטטוס על כך שאני רווקה ושמנה, אני מקבלת מאות לייקים. הפוסט הזה אכן קיבל למעלה מ־200 לייקים. זה פחות או יותר מסכם את מהות העניין. אני כותבת בגופי תקשורת שונים כבר 19 שנה, אבל האנשים שמכירים אותי (כל השבעה), התוודעו אלי בזכות הסטטוסים שלי, ומזהים אותי כאישה מצחיקה, מפני שהסטטוסים שלי מצחיקים. לפעמים. במילים פשוטות: הרווחתי יותר הכרה בזכות כמה סטטוסים בפייסבוק, מאשר בזכות מאות כתבות וראיונות בתקשורת הקונבנציונלית.



זה קל להיות מצחיקן רשת, במובן הזה שהמדד היחיד לאיכות הבדיחות שלך תלוי באגודל הווירטואלי של אנשים, אבל גם אם אתה לא מקבל הררי לייקים, אתה עדיין יכול לחשוב שהסטטוס שלך משעשע, ולהשאיר אותו תלוי שם באוויר, והוא לא יהיה אפוף בשתיקה מביכה שעוטפת, למשל, בדיחה שלא עובדת במועדון סטנד־אפ. כי זה לא עובד ככה עם קומדיה במציאות. כשאתה מספר בדיחה מול קהל, הוא מגיב בזמן אמת. או שהיא מצחיקה, או שהיא לא (ואז אתה שוקל לשים קץ לחייך, אבל זה כבר נושא אחר).



עכשיו מגיע החלק המשמח בסיפור. בתקופה האחרונה האנשים המצחיקים האלה, מטורפים שכמותם, רוצים את מה שרצו המצחיקנים של שנות ה־90 -לצאת מהמחשב ולפגוש קהל אמיתי. לכן קמו שלל ערבי סטנד־אפ חובבים, שמאפשרים להם לקבל במה מוחשית. אחד מהערבים האלה הוא ״תעשה לי לייב״ (הערב הבא ב־6.7) במועדון הסטנד־אפ ״פקטורי״ בתל אביב, שיזם עידן ניידיץ, בעצמו קומיקאי רשת מחונן (וסטנדאפיסט מבריק). הקונספט פשוט ונהדר: 15 יוצרי רשת מגיעים כדי לקבל חמש דקות על הבמה, ולבדוק עד כמה הבדיחות שלהם צולחות את מבחן המציאות. הקהל זוכה לראות את הפיד שלו קם לתחייה על הבמה.



ברגע של אובדן שפיות, החלטתי להצטרף לערב כזה. אין תחושה מוזרה יותר על פני האדמה מאשר לפגוש אנשים שכל אינטראקציה ביניכם הייתה עד כה באמצעים טכנולוגיים ודיגיטליים. זה הרי נעשה כבר כל כך טבעי עבורנו לנהל מערכות יחסים שלמות דרך מחשב. ובמציאות, הם תמיד נמוכים יותר משחשבת, או גבוהים, או לובשים חולצה שנשארה יותר מדי זמן במכונת הכביסה. הם אף פעם לא מהודקים כמו המילים שלהם ברשת. אלה אלמנטים בסיסיים של מפגשים בין בני אדם, שהספקת לשכוח כשלמדת לתקשר עם העולם דרך הסמארטפון.



ואז הם גם עולים לבמה, ופתאום הם כבר לא השדים המושחזים עם המילים המדויקות. הם אנשים שנורא רוצים להצחיק, וחלקם גם עושים את זה בכישרון רב. והם קצת מזיעים, קצת זעים על הבמה בחוסר נינוחות, קצת מסדרים את החולצה כדי לטשטש את הבטן, או מחזיקים את המיקרופון כשהיד רועדת. הם אנושיים.



הקסם האמיתי בערבים מהסוג הזה הוא לא רק מפגש חזיתי עם כישרונות, שבעולם ללא רשתות חברתיות כנראה שלא היית מתוודע לקיומם. הקסם הוא בחזרה ליסודות. פתאום אלה לא חברים שלך בפייסבוק, אלה אנשים מוחשיים, עם הומור מוחשי, מצחיק או לא. הם מרגשים, הם נוגעים ללב, הם מצחיקים ולפעמים הם גם מביכים או משעממים. אבל הם שם, הם לא עוד סטטוס.