בעלי ואני עומדים להעתיק את מגורינו מבית גדול לדירה קטנה. אני מחכה למעבר ומתלהבת, אבל לבעלי יש קושי גדול עם זה. האם יש הבדל בין השלמה מתוך הבנה להשלמה מתוך הכרח?
״את משלימה עם המעבר מתוך ההבנה ולכן את מרגישה תחושה של שחרור. בעלך לא משלים עם העניין כי אחוזי ההבנה שלו עדיין נמוכים. מבחינתו של בעלך, המעבר שאתם עתידים לעשות הוא סוג של צמצום ובשבילו צמצום זה הפסד. יכול להיות שבניגוד אלייך בן זוגך הגיע מצמצום של בית, ולכן עבורו הבית הגדול שהיה בבעלותו הוא הניצחון שלו בחיים. ייתכן שההשלמה שלו תגיע אחרי שהוא יעבור להתגורר בבית יותר קטן, אז הוא יבין שאין לו באמת צורך בבית גדול. לכל אחד יש יכולת להבין את הדברים בצורה אחרת, בעלך מבין את הדברים דרך הוויה וחוויה. בן זוגך הוא אדם יותר פיזי ממך, ועד שהוא לא חש את הדברים הוא לא יכול להבין אותם. בזוגיות יש כוח התנגדות שמביא אותנו לאיזשהו קרקוע, זהו כוח שמפתח אותנו וגם מפיל אותנו הרבה פעמים. אם אנחנו אנשים חזקים, כוח ההתנגדות רק גורם לנו ליציבות; ואם אנחנו אנשים חלשים, לצערי כוח ההתנגדות מפיל אותנו. במקרה שלכם לדעתי שניכם אנשים חזקים ולכן שום כוח של התנגדות לא יפיל אתכם. ההבנה של כל אחד מכם מגיעה דרך הוויה אחרת, ובסוף תמיד יש השלמה״.
אני נשואה כבר ארבע שנים. הגעתי לנישואים האלה עם נדוניה של כלב, אבל לצערי בעלי לא מתחבר לחיית המחמד שלי. גידלתי את הכלב הזה מאז שהוא היה גור בן שלושה חודשים, ומאוד קשה לי עם העובדה שבעלי סולד ממנו. האם אני עושה משהו שגורם לו לכך?
״כלב זו חיה אהובה שלוקחת את כל הלב. יש גברים שהם מאוד רכושנים כלפי האישה שלהם, והם מסוגלים אפילו לקנא בבנם בכורם, גם בעלך הוא גבר כזה, ובמקרה הזה הוא מקנא בכלב שלך. נראה שיש לו הרגשה שאת מטפלת יותר בכלב ונותנת לו תשומת לב גדולה יותר מאשר זו שאת מעניקה לו, והוא לא יכול להכיל את זה. זה הטיפוס שהוא, יש אנשים שיש להם כלי קיבולת ויכולת הכלה גבוהים יותר שמאפשרות להם לקבל נדוניות כמו ילדים מנישואים קודמים או חיות מחמד (כמו במקרה שלך), ויש אנשים שהם כל כך קנאים למרחב שלהם משום שהם לא קיבלו שום מרחב מהשרשרת הדורית, והם רוצים את מלוא תשומת הלב. עלייך להתעכב על הנושא כי ייתכן שהתחושות האלה יצופו בבן זוגך כשיהיה לכם ילד. כאמור, יש בני זוג שמתנהגים כמו ילדים, ואם הם לא מקבלים את אותה תשומת הלב כמו הילד הבכור, זה סוגר אותם. את צריכה לדעת כמה אחריות את צריכה לקחת כדי לקבל את העובדה שיש לך בן זוג שלא יכול להכיל. אנשים יכולים להשתנות דרך הבנה או דרך ייאוש. המצב שנוצר עם בן זוגך הוא שיעור גם עבורך, יכול להיות שאם תיקחי את מלוא האחריות שאת צריכה לקחת בשביל ללמוד, בן זוגך ישתנה כי סיימת את המנה״.
אני בת 56, גרושה מזה שבע שנים, אם לשני בנים בני 32 ו-23 ולבת 26. לפני כשלושה חודשים הופיעו לי חוטים בעיניים, כשניגשתי לרופא הוא אמר שזו תופעה מאוד שכיחה לגילי, ושאיאלץ להתמודד עם זה. לדעתי התופעה הזו לא קשורה בהכרח לבעיה פיזיולוגית של הגיל אלא קשורה לשינויים שאני עוברת לאחרונה. מה דעתך?
״יש קשר מאוד משמעותי בין גוף לנפש, עיניים משקפות את היכולת שלנו להסכים לראות או לא לראות דברים מסוימים. יש משהו מאוד משמעותי שמפריע לך ביחסים שלך עם המשפחה שיצרת, בתך בת ה־26 היא הנגזרת המתפתחת שלך, ומאוד קשה לך לראות אותה בשיקוף שלך כי היא לא מצליחה לתקן את מה שאת לא הצלחת. חשוב שתשימי לב לחניכה של הבת שלך, כיוון שהיא לא הבינה כיצד עליה להימנע מאותן שגיאות שאת עשית. יש לנו דברים שנמצאים בתת־מודע, ובתת־המודע שלך זה מאוד מפריע לך שבתך עומדת לשכפל את אותן בעיות שחווית. בשביל להוריד את אובך הראייה שממנו את סובלת, חשוב שתדברי המון עם בתך ותשתפי אותה. את הסתרת ממנה המון דברים כדי למנוע ממנה כאב, ובעצם ההסתרה הזאת את יצרת לה את האפשרות לחזור על אותן טעויות, וזה חבל״.
מתוך תוכניתה של שלומית תמיר, כל יום שני ב־20:00 ב"רדיו ללא הפסקה"