לורה שין
לפני ארבע שנים, קייט פלנדרס, כתבת פיננסית בת 30 מוונקובר, גזרה את כרטיסי האשראי שלה והתמודדה עם האמת שהתכחשה לה במשך שנים: היא הייתה בחובות של 25 אלף דולר קנדי (19,800 אלף דולר אמריקאי).
ההלוואות שלקחה בשביל הלימודים היו בסך הכול כ-3,600 דולר אמריקאי, אבל מה עם השאר? "אין לי תשובה טובה בשביל זה. חייתי אורח חיים שלא יכולתי להרשות לעצמי", היא אומרת. היא אפילו לא הייתה מישהי שקונה כל כך הרבה, ושכר הדירה שלה, 879 דולר, הוא מתחת לממוצע של העיר. החובות היו בעיקר בגלל שהיא לא שמה לב להתנהלות הכלכלית שלה: "אם החברים שלי היו הולכים לארוחת ערב, אף פעם לא רציתי לומר לא. לכן, אפילו אם המשמעות הייתה ללכת לארוחת ערב בכל יום בשבוע, הייתי אומרת כן".
פלנדרס פתחה בלוג, "בלונדינית על תקציב", שיש לו 30 אלף קוראים בכל חודש, ואחרי שנתיים של חיסכון - עם תספורת אחת, בלי נסיעות, בלי ארוחות ערב בחוץ ועם 55% מההכנסה שלה ששמרה לטובת כיסוי החוב - היא חיסלה אותו.
לאחר מכן, היא נרגעה עם ההשתוללות התקציבית שלה. למרות שלא נכנסה שוב לחובות, היא שמרה רק 8% מהמשכורת החודשית שלה, גם כשהיא התכוונה לחסוך 20%. היא הצליחה להגשים את המטרה הזו מספר פעמים בשנה הראשונה ליציאתה מחוב, אבל "אם לוקחים בחשבון שפעם הצלחתי לחיות בלי 55% מההכנסה שלי, זה די מאכזב", היא מספרת.
ואז היא ראתה פוסט של "מר. שפם כסף", בלוגר שפרש מעבודתו בגיל 30, בו כתב שלכל ירידה קבועה בהוצאות יש שני יתרונות: היא מעלה את סכום הכסף בכל חודש ששמים בחסכונות, והיא גם מורידה את הסכום שצריך בכל חודש עבור שארית החיים. בערך באותו הזמן, אחותה התגאתה בפניה על כך שחסכה 20% מהמשכורת שלה. "אמרתי לעצמי, 'וואו - את גרה בבית ואת הולכת לבית ספר. את צריכה 80% מההכנסה שלך?' ואז חשבתי, 'למה שלא אתן לעצמי את אותה עצמה?'" היא מספרת.
יום אחד, כשלא הצליחה למצוא חפצים קטנים בדירת החדר שלה, כמו פותחן שימורים וסכין גילוח, היא הבינה שהארונות שלה מלאים בזבל. "אני מבזבזת 5 דולר פה, 10 דולר שם... זה לא רציני - קרם או סבון רחצה נוספים - אבל אז יש לי שמונה כאלו. צרכתי רק בשביל לצרוך. חשבתי ש'אני צריכה להפסיק לקנות ולהתחיל להשתמש בדברים שיש לי כבר'".
חודש לאחר מכן, בדיוק לפני שנה, היא החלה שנה שבה אסרה על עצמה לקנות. במשך השנה היא נפטרה מ-70% מהדברים שלה, חיה על 51% מההכנסה שלה (22 אלף דולר), חסכה 31% (בערך 13,500 דולר) וטיילה בשאר ה-18% בקנדה ובארה"ב (8,000 דולר).
כשפלנדרס החליטה לאסור על עצמה לערוך קניות, היא התחילה בשני דברים. הראשון היה קפה לקחת, אותו הייתה קונה כל יום והשני היה ספרים. "היו לי 50 ספרים שלא קראתי, ובכל זאת המשכתי לקנות עוד".
בנוסף היא אסרה על עצמה עוד דברים, חלקם חסרי חשיבות כביכול - לק לציפורניים, נרות, מחברות, מגזינים ומוצרי אלקטרוניקה. היא לא הרשתה לעצמה לקנות בגדים, חוץ מכמה שהיא ממש הייתה צריכה. היא עשתה סדר בכל הבגדים שלה, והבינה כמה מהם היא מעולם לא לבשה.
היא חוותה את הקושי הגדול ביותר בחודש הראשון, כשלא יכלה לקנות קפה וספרים. היא הבינה את המנהגים שהיא בנתה לעצמה סביב שניהם, ואת מה שגרם לה לקנות אותם. לדוגמא, היא הבינה כמה פעמים בעבר היא הצדיקה את קניית הקפה למרות שיכלה להכין אחד בעצמה בשתי דקות. עם הספרים זה היה גרוע יותר, כי דמי המשלוח החינמיים עודדו אותה לקנות כמות גדולה יותר, והיא אפילו לא הייתה צריכה לשלוף כרטיס אשראי.
לאחר חמישה חודשים של הימנעות מקנייה, ביום שישי השחור - יום הקניות הגדול ביותר בארה"ב, היא כמעט נשברה וקנתה קורא ספרים אלקטרוני, משום ששלה היה קצת מקולקל. חמש דקות אחרי הקנייה, היא אמרה לעצמה 'מה עשית?'. "ברור שהקורא שלי מעצבן, אבל הוא עובד. לכן ביטלתי את ההזמנה מיד. ואז הבנתי שאני בקושי משתמשת בו. במשך חודש לא השתמשתי בו, כי שאלתי ספרים מהספרייה".
היא מעידה כי בקיץ נפטרה מ-43% מהחפצים שלה. איך היא יודעת את המספר המדויק? כי היא ערכה רישום מדוקדק של כל החפצים שהיא שמרה וכל מה שהיא נפטרה ממנו. חלק מהדברים היא תרמה לצדקה, ורק מה שהיה ממש בלוי או בלתי ניתן לשימוש - היא זרקה. בנוסף היא מכרה דברים שיכלה לקבל עבורם כסף כמו מצלמה ישנה או מסחטת מיץ. היא מדגישה ש-43% זה רק החפצים שהיא נפטרה מהם בקיץ, בכל השנה המספר עלה ל-70%. "הבעיה היא שיש יותר מדי חפצים. אם לא באמת משתמשים במשהו, יש יותר בלגן נפשי מאשר פיזי".
לפני שפתחה את הבלוג, פלנדרס הלכה לארוחת ערב כל יום, אבל זה לא שינה את החברויות שלה. "לא הייתה לי בעיה להגיד לאנשים, 'בואו נעשה משהו בבית שלכם במקום'. כשמתחילים להציע דברים כאלה, מפתיע כמה אנשים מסכימים, כי האמת שרוב האנשים לא יכולים לצאת כל כך הרבה כמו שהם חושבים. הדרך בה נפגשתי עם אנשים השתנתה - הלכנו לקפה, הליכות או טיולים".
רוב החברים שלה חושבים שהיא משוגעת. "כולם נדהמו מכך שלא קניתי כלום כל השנה. הם חושבים שאני מוזרה. הדבר הכי מגניב הוא שרוב החברים שלי אמרו, איסור הקנייה שלך נתן לי השראה - לא לבצע קניות אימפולסיביות".
בתחילת האתגר, היא הרוויחה כמעט 40 אלף דולר, בהמשך הסכום עלה ל-43,7000 דולר, אחרי מיסים, והיא גם הפכה לפרילנסרית. ביחד עם איסור הקנייה, היא החליטה לחיות רק מ-50% מההכנסה שלה, דבר שהיא מצליחה לעשות כיום ועדיין לחיות חיים טובים. בנוסף, במהלך השנה היא הרחיבה את האתגר שלה מעבר לצמצום ההוצאות והחלה להכין דברים משלה. "שתלתי גינה והפסקתי לקנות מוצרי ניקיון", במקומם היא הכינה כאלו משלה.
השנה האחרונה גרמה לה להיות מרוצה ממי שהיא, מבלי הצורך להרשים אחרים או לקנות דברים כדי להרגיש טוב יותר. חוץ מזה, החיים עם מעט חפצים העניקו לה יותר זמן, כי היא לא צריכה להעביר את סופי השבוע בעשיית סדר ובניקיון. כך בעצם היא מקדישה יותר זמן לפרויקטים, וכיום היא מבינה שבשבילה חשוב יותר לעסוק בדברים שהיא אוהבת, מאשר לקנות דברים. יותר מכך - הוצאת כסף גורמת לה להרגיש רע, והיא מרגישה אי נוחות בקניון, מוקפת בפרסומות.
לאחרונה החליטה להמשיך את השנה ללא הקניות, לשנה נוספת, כי האתגר שלה נעשה קל מדי עבורה. לכן, בתור התחלה היא תיצור רשימה חדשה של דברים שהיא תרשה לעצמה לקנות. בנוסף היא רוצה להמשיך לעקוב אחר כל דבר שהיא קונה. את השנה הזו היא תקדיש לחיים פשוטים וברי קיימא, לאחר שהבחינה כמה כסף היא מוציאה על נוחות, במקום לתקן דברים.
יחד עם זאת, היא לא יודעת מה יקרה בהמשך, בין השאר כי וונקובר היא העיר הכי יקרה בקנדה, ולקנות שם דירה זה סיפור לא פשוט. בינתיים, העצה הכי טובה שהיא יכולה לתת, היא לדעת למה רוצים לחסוך. "להגיד ש'אני רוצה לחסוך 20% מההכנסה שלי' לא אומר שום דבר. למה אתם רוצים לחסוך כסף? אני ממליצה להיות בטוחים שכל התקציב מנוהל בהתאם למטרות שלכם, לא רק סביב מה שאתם חשובים שאתם צריכים לעשות".
לאתר פורבס