המאבק המתחמם בין הרבנות לבין ארגון צהר החזיר את אחותי עשור אחורה.
כבר כתבתי על כך שאנחנו מגיעות מבית מעורב. יהודים, אבא דתי, אמא לא. אחותי, עורכת דין במקצועה, עסקה באותה תקופה גם במעמד אישי, והדבר האחרון שרצתה לעשות הוא לתת לרבנות דריסת רגל בחייה האישיים. היא לא רצתה שישיאו אותה ובטח לא רצתה לעבור דרכם אם חלילה נישואיה יעלו על שרטון.
הרושם שהתקבל אצלה ממוסד הרבנות ומכל אותן נשים עגונות חפויות ראש, שראתה יושבות בשורה בהמתנה לדיון שאולי יגאל אותן מייסוריהן מהקשר המכביד עם הבעל בכפייה ויוציא אותן אל החופש, דחה אותה. לא פחות. "זכות בסיסית וחשובה שיש לכל אדם באשר הוא אדם", נהגה לומר לי בכעס. שאט נפש מהמוסד הזה ורחמים בלתי נסבלים כלפי הנשים האלה אחזו בה בכל פעם שביקרה בבניין הרבנות. לכן, לאחר קבלת הצעת הנישואים, התפתחו דיונים סביב השאלה איך יתחתנו.
אחותי, שמאוד אוהבת את הדת ואת המסורת, והרבה פחות את הרבנות ואת פרשנותה, רצתה להתחתן בנישואים אזרחיים. הרי כך או כך, המחויבות שיש לה כלפי בן זוגה היא טוטאלית ולא תשתנה אם רב מהרבנות ישיא או לא ישיא אותם.
איכשהו, בדרך פלא ובתזמון מושלם, הגיעה לאוזניה שמועה על ארגון ליברלי, פתוח ונעים בשם צהר. הם שומרים על ראש פתוח? גם היא תעשה כך. היא הרימה טלפון לארגון וקיבלה את הטלפון של הרב שהשיא אותה (ואחר כך גם הנחה את חנוכת הבית ואת פדיון הבן). המפגשים איתו היו רגועים ומעוררי כבוד. אחרים לגמרי מהסיפורים המגוחכים ששמעה מחברה שלה שהתחתנה קצת לפני, על מפגשי "הדרכת כלה" שערכו לה שם ברבנות.
באחד המפגשים עם הרב מצהר שאלה אחותי אם הוא מוכן לחתן אותה בלי אישור של בלנית במקווה כי היא נגעלת מזה. התשובה שלו הייתה "אל תשכחי את מי אני מייצג". והנה, הנאמנות של רבני צהר לדת. פשוטה, עניינית, לא מטיפה. רק מתוך אותו כבוד שהוא עורר בה במפגשים, היא לא המשיכה לשאול אותו או להפציר בו. הלכה למקווה כמו כלה טובה, פגשה בבלנית שכפתה עליה בכל טבילה לברך את בנותיה הרווקות, שבע במספר, תוך התעלמות מהרצון שלה לברך בטבילות האלה את חברותיה הטובות.
אתמול הייתה לי שיחה איתה, אמרה שאם לא היה את צהר – הייתה מקיימת חתונה אזרחית בלי לחשוב פעמיים. זה כמובן סימפטום לתופעה רחבה וכואב בהרבה: שבעה מבין עשרה חברים שלי לא שומרים כשרות. יותר מזה: הם אפילו לא מבחינים בין כשר ללא כשר. אותו מספר לא עורך קידוש בערב שבת.
אפשר כמובן להמשיך עוד ועוד. מרביתם, אגב, עזבו את ירושלים כי נשבר להם ממה שהם מזהים ככפייה דתית, ולכן הם מגדלים את ילדיהם באופן עוד יותר מרוחק מהיהדות ממה שהם הכירו בבתיהם. הם לא רק שונאים את הרבנות, הם לא מכירים את המלאכה. זה זמן מצוין לרבנות לעשות חשבון נפש אמיתי ונוקב, כי מלאכת הרחקה כזו, עד כמה שעצוב וקשה לשמוע, לא עשו גם הצוררים הגדולים ביותר של עם ישראל לאורך הדורות.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (10.5)
כשהייתי צוציק, אמא הייתה עורכת בעיתון של גברים בתל אביב. בכל פעם שהייתי עולה למיטה, הייתי מחכה שהיא תחזור כדי שאוכל להירדם. זה כמובן היה מאוחר מדי, אז אבא היה מתקשר אליה והיא הייתה שרה לי שיר בטלפון. ככה כל לילה. אני מכיר את זה שלקטנים קשה לישון במיטה שלהם לבד, כי הם כאילו נפרדים מהאנשים שהם אוהבים, ואני יודע שתינוקות שנולדים קודם כל מזהים קולות וריחות, ולכן אני רוצה לספר משהו מעניין: חן רותם, שלומדת המון שנים פיתוח קול, מציעה להורים להקליט באולפן שלה שירי ערש בקולם. הם בוחרים יחד את השירים ואת הסולם המתאים, ההורים מקבלים דיסק כדי ללמוד את השירים ואת הצלילים ולהתאמן עליהם בבית, ובפגישה השנייה מתאמנים על הפקה נכונה של צלילים וחימום הקול, ואז מקליטים בליווי כלי נגינה. בסוף יוצא מזה דיסק שירי ערש עם הקולות של ההורים, ולא משנה אם הם זייפנים, כי זה מה שהילד שלהם מכיר ממילא. נכון יפה?
"קול החלומות", דיסק שירי ערש בקולם של ההורים, בהפקת חן רותם. אתר: kol-hachalomot.com, טלפון: 050-7378959.
מחיר: מ־400 שקל
המלצת תרבות
בזמן שהילדים בבית משפחת ויץ שרפו עוד כמה שעות מול משחק מחשב ואנשים משועממים מדרום קוריאה, חברות וחברי דף הפייסבוק "נוער קורא - כן, יש דבר כזה!" מתכוננים לקראת מפגש שלישי בסדרה. בתוכנית: מכירת ספרי יד שנייה, "שאלה אחת ודי" – הזדמנות לשאול בפרטיות את איש הספרות האהוב עליהם שאלה אחת בלבד, הרצאות מפי גילי בר־הלל, ענבל שגיב־נקדימון ורוני בק, ויש גם פאנל בשם "היד הכותבת" בהשתתפות דקלה קידר, מיה סביר, עמליה רוזנבלום, מיכל אהרוני ומאירה ברנע גולדברג. לקינוח, עוד הרצאה מפי קרן לנדסמן, תחת הכותרת "מנהיגות, מורדות ומתבגרות".
את הדף "נוער קורא - כן, יש דבר כזה!" מנהלות נועה דוידור (16) ממושב עשרת, מאיה טל (18) ממבשרת ציון, אור רייף־תגרי (17) משוהם, ראשית פרקש (17) מיישוב עלי ועדן גבאי (16) מרמת השרון.
יום שני, 17.8, בשעות 11:30־18:00 באודיטוריום על שם סמולרש, אוניברסיטת תל אביב.
מחיר כניסה: 20 שקל (לכיסוי הוצאות). לבירורים: [email protected]