"אל תתייחס, הם לא כמונו”, אמרה אמא אחת לילדה שלה בסופרמרקט השכונתי שלנו.
היא דאגה ללחוש את זה חזק כך שכולם, אבל כולם, ישמעו, כולל כמובן האמא האחרת ושני ילדיה שאליהם כוונו הדברים. “ראית איזו התנהגות נמוכה? רואים שהם לא מכאן”, אמרה לי בהבעה של ממתיקת סוד.
“למה היא אומרת ככה?”, פער הבן של האמא האחרת זוג עיניים, “מה זה לא כמונו? למה היא מתכוונת?”. אמא שלו לא ידעה לענות.
אני לא מתה על מלחמות, תמיד עדיף בלי, ומכירה היטב את הרוח של “למה לך להתערב אם זה לא נוגע לך ישירות”. לא אצלי.
“בוא נשאל אותה”, הצעתי לו והצטרפתי: “למה התכוונת? כי גם אני סקרנית”. “נו, את יודעת, הם לא מפה”, סיננה דרך השיניים החשוקות שלה.
“מפה?”, היתממתי. נו, כמו אצל הפסיכותרפיסטים, שיושבים מול המטופל שלהם וחוזרים על המילה האחרונה שלו כדי לקדם את השיחה.
“את יודעת, לא כמוני כמוך”, היא ענתה, הפעם באמת בניסיון ללחוש. “פה זו שכונה טובה. של אנשים ממעמד מסוים. הם לא משלנו”. היא אמרה “מ־ש־ל־נ־ו”. היא צירפה אותי לשורותיה. אמא! הנה מועדון שאני ממש לא רוצה להשתייך אליו. ומועדונים, אם תשאלו אותי, נוסדים על ידי אנשים שמפחדים להיות לבד. הם מקבצים לתוכם את מה שנראה הכי דומה להם, וחוסים בצלו. מצד שני, אולי אני לא הכי מוכשרת לדבר על זה כי לי אין חבר’ה ואף פעם לא היו. אני מאוד אוהבת בני אדם, אבל נזהרת מקבוצות. עובדה: אפילו מהצופים העיפו אותי על סעיף אי התאמה.
“כן, את אצולה”, אמרתי לה. “קשה להתערבב”.
“הבנת אותי”, אמרה. “ברור”, עניתי.
“את צוחקת עלי?” שאלה מהוססת.
“כן”, אמרתי לה. כבר מזמן הבנתי שיש בעולם אנשים שאיתם, כמו בסומו, הראשון שמשפיל מבט מפסיד בקרב. האצילה, או מה שזה לא יהיה, השפילה מבט, אבל ניצחון לא היה פה, כי השיחה הזו היא השתקפות של מה שקורה אצלנו בחברה המקדשת מעמדות.
אצילים זו פיקציה. בדיחה מתמשכת. אצילים מעניקים לעצמם את תואר האצולה. כי אם הם לא היו מעניקים לעצמם, אף אחד לא היה עושה את זה, ולכן הם משאירים את הקאדר שלהם סגור ומצומצם. יש להם אינטרס מובהק כמובן: ברגע שמישהו ייכנס לתוך הקבוצה שלהם, הוא עלול לראות שהם לא תמיד שווים משהו. תיקון: הרבה פעמים לא שווים דבר. כמו אצלך, גברת יקרה מהסופרמרקט השכונתי, הטיעון שלך כל כך חלש, שדאגת לצרוח אותו ליד שני ילדים ואמא אחת נבוכה שלא עוללו לך כלום. היה דחוף לך להראות להם ולאמא שלהם שהם קטנים. מה זה קטנים: ביחס אלייך כמובן, כי כך החלטת. אני לא יודעת עם אילו משקעים הילד הזה, שניסה להבין למה התכוונת, ילך, באמת שאין לי מושג. אבל זה, אם יורשה לי להמר, מהזיכרונות שלעולם לא ינטשו אותו.
אז תשמעי, אצילה יקרה, תחזרי לחצר שלך, ולכי לעשות עם אחייך תחרות נפיחות כמו שהיה נהוג אצלכם בימי הביניים. ואם כבר קאדר סגור, תדאגי להישאר בחצר הזו לבד. בתחרות הנפיחות, אגב, ניצחת בגדול.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 10.5)
בתא מלי מספרת שכשאמא הייתה בת 9, היא התלוננה בפניה על זה שהיא אף פעם לא ביקרה בחו”ל. את סבתא זה הצחיק מאוד, כי היא עצמה בתור ילדה לא חשבה אפילו להגיד להורים שלה דברים כאלה. גם אני טרם ביקרתי בחו”ל אבל זה יקרה בקרוב (אני מקווה). בינתיים אני רוצה לספר על משחק בשם “מטיילים בקלפים” שמגיע בקופסה צבעונית מפח. המטרה של המשחק, שמורכב מ־29 קלפי תמונות, היא ללמוד על אתרי תיירות מרכזיים במקומות שאליהם נוסעים, כמו למשל ארצות הברית, איטליה, תאילנד, פריז ולונדון. המשתתפים צריכים להרכיב זוגות מקלפים זהים, ולהישאר בלי קלפים ביד. בכל אריזה יש גם מילון מילים שימושיות לארץ היעד ומפת אזור הטיול עם ציון האתרים המופיעים בקלפים.
“מטיילים בקלפים", פיתוח: אחוה מיכלין, מחיר: 40 שקלים, להשיג בצומת ספרים, סטימצקי, למטייל, ריקושט, ממסי ובאתר: www.haolam.co.il
מטיילים בקלפים. צילום: יח"צ
המלצת תרבות
בעוד אני מביטה בו, ידעתי: הוא, מומינטרול, יהיה גיבור סיפורי: טרול קטן, היוצא לחפש את מומינאבא שלו... ידעתי שבצל חוטמו הגדול ארגיש עצמי בטוחה יותר מאשר בצל שמלותיהן של הנסיכות הענוגות”. באותו קיץ ששחזרה טובה ינסון, בשלהי מלחמת העולם השנייה, נולד סיפורה הראשון על מומינטרול.
ינסון הפינית, שכתבה בשוודית, בראה עולם אגדי שבו חיים יצורים דמיוניים ושובי לב, שקורותיהם הם שילוב בין ביטחון לסכנה ובין אור לחושך. עכשיו רואה אור במהדורה חדשה ומתוקה “הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה”, ספר התמונות הראשון שהופיע בסדרה בראשית שנות ה־50, ובו מסע רווי הרפתקאות. בספר השני, המקסים לא פחות, “מי ינחם את קטנטן” (ובעבר: “מי יעודד את רשוש”), יש מעשייה קסומה על קטנטן הביישן, שפוחד מהעולם וצופה בו מן הצד. הוא בורח מביתו עצוב ובודד ופוגש בדרכו את גיבורי עמק המומינים, ואז, כמו אצל כולנו, דברים משתנים.
“הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה" ו"מי ינחם את קטנטן?" מאת טובה ינסון. תרגום משוודית: דנה כספי, עריכה: צור ארליך, מחיר: 49 שקלים, הוצאת קרן וליברוס
"מי ינחם את קטנטן?" מאת טובה ינסון. צילום: ללא