את תום החופש הגדול בחרנו לציין בבריכה ירושלמית. הגענו בסביבות השעה 11:00, קצת לפני שהשמש מראה לכולם מי מנהלת פה את העניינים. היה נחמד.
נחמד, עד כמה שאפשר להגדיר דשא סינתטי, 50 שקלים למנת שניצלונים, 15 שקלים לארטיק ואמא אחת שלא מבינה למה היא צריכה בכלל לדעת לשחות.
"מה אני, דג? יש לי זימים?", רטנה במורת רוח. האמא הזו התמקמה בצד בזמן שהדגיגים הירושלמיים שלה קפצו למים. היא הוציאה מתיקה את הספר "סיפור חייו של מר פיקרי", וצחקה בקול כשהגיעה לתיאור הדמות שכה לא מחבבת בני אדם. "מר נפש", חשבה. "מעניין איך אנשים הופכים לכאלה מרי נפש. הם נולדים כאלה, זה מגיע עם הזמן?". התשובה לא איחרה לבוא. פה נפסיק עם גוף שלישי ונעבור לגוף ראשון, וליתר דיוק – גוף ראשון, מדברת מעונה.
לידי ישבה משפחה עם תאומים – בן ובת זהובי ראש, בני שלוש להערכתי. אבא שלהם עישן, אמא שלהם הניחה קערת סלט גדושה על בטן של הריון מתקדם ואכלה בתיאבון. לבריאות. גם הפיפי שהבת שלה הרביצה בקשת על המרבד הסינתטי לא קלקל את צלילי הלעיסה הקצבית. "אוי, הרטבת אותי!", כעס עליה אבא שלה.
אחר כך הגיעו שלושה נערים, ככה אומרים אצלנו, הזקנים, עם תספורת של קקאדו. הם גררו כיסאות, הציבו שולחן מרכזי ופרשו עליו לוח שש בש. בין השלכת קוביות אחת לאחרת, השיח נשמע כך: "בן זונה", "בן של זונה", "לא, אתה בן של זונה".
ואז העסק צבר תאוצה. קבוצות־קבוצות של אנשים, מכל הצבעים ומכל הגדלים נכנסו למתחם הבריכה. נחמד זה כבר לא היה. כל אחת מהן הייתה מצוידת בכלי אלומיניום עם אוכל. מה־זה אוכל, מלא אוכל. כל אחת מהן רצתה לשמוע את המוזיקה שלה, אבל היה קשה לגבור על הצלילים של הקבוצה שליד, כך שתוך דקות אחדות זה הפך לבליל של צלילים, שאפילו תחנות פיראטיות באזורים מסוימים בירושלים, וקצת אחרי חדרה, לא מצליחות להפיק.
כבר לא היה נחמד. "איזה ערסים ופרחות. למה באנו לכאן. איזה מוגזמים הם", אמרה ילדה אחת לחברים שלה. ואז חשבתי על המילה הזאת, שאנחנו כל כך אוהבים להשתמש בה אבל גם כל כך נגעלים ממנה. לפני שמישהו יטיח בי האשמות על בדלנות, גזענות, התנשאות וכל מה שמתלווה לשדה הסמנטי הזה, כדאי להזכיר שישראל היא ארץ רב־תרבותית. יש בה הכל מהכל, וכך גם בבריכה, שהיא מיקרוקוסמוס של המדינה הזאת. חוץ מזה אני פרענקית, למרות השם המתעתע, אז תירגעו.
אני חושבת שבשלוש המילים "איזה מוגזמים הם", הילדה הזאת סיפקה את התשובה לשאלה שכה מעסיקה אותי. ערסים הם אנשים מוגזמים. לא מעניינים אותי המקור האטימולוגי של המילה או המשמעות המקורית. היא צודקת. כי כשהם באים לבריכה, הם לא יביאו קצת אוכל. הם יביאו את כל האוכל שהיה להם בבית, ויזרקו את מה שנשאר על הרצפה. וכשהם שומעים מוזיקה, זה יהיה בלי שום התחשבות בתנאים הסביבתיים; וכשהם מדברים, הם צועקים; וכשהם עומדים בתור, זה קודם כל הם, וממש לא משנה אם היו פה לפניהם; וכשהם מעשנים סיגריה, הם מאפרים על זו שיושבת לידם.
חזרתי למר פיקרי, פיזרתי סביבי מבטים מזרי אימה שלא הזיזו לאף אחד, ואני נשבעת שבפעם הראשונה בחיי הבנתי אותו.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 10.5)
הרבה פעמים יש לי הרגשה שמוצרים שהם לילדים הם בעצם להורים שלהם. נגיד ה־DVD היפה והחדש "לילה טוב", שיש בו שירי ערש עם אנימציה מתוקה מאוד. אמא אמרה: "יאיר, אתה זוכר שהקראתי לכם את הספר 'לך כבר לישון, קרציה', והוא לא הצחיק אתכם? אז הנה חוויה מתקנת. DVD שרוב השירים בו הם שירים מקסימים שאני גדלתי עליהם, בביצועים המקוריים ובלי גרסאות כיסוי מיותרות". למשל: "ערב מול הגלעד" ששר אריק סיני, "מעבר לים" ששר ליאור ייני, "בובה זהבה" של החלונות הגבוהים, "אבא סיפור" של מיקי גבריאלוב ועוד שירים.
בקיצור, זו נראית לי מתנה מצוינת להורים שאוהבים את המקום שבו הם מגדלים את הילדים שלהם, ורוצים להיזכר גם בילדות שלהם. בטח נשארתם במתח בקשר לספר "לך כבר לישון, קרציה", אז הנה משפט בתוכו: "חתולה מערסלת גוריה/ הכבשה כבר הרדימה שיה/ מיטתך חמימה ומפנקת/ אנא, לך כבר לישון, קרציה".
"לילה טוב". DVD שירי ערש לילדים, תסריט ובימוי: רעות אברני. מחיר: 79.90 שקלים. להשיג בחנויות המוזיקה וברשתות הספרים
"לילה טוב - שירי ערש לילדים". צילום: יח"צ
המלצת תרבות
ג'ף קיני - האיש שיצק תוכן חדש למילה "חנון", ועל כך נהיה אסירי תודה לו לנצח - חוזר עם הספר התשיעי בסדרת "יומנו של חנון". הפעם אם המשפחה מכריזה על טיול משפחתי, ולגרג הפלי ברור ששום דבר טוב לא יצא מזה. אחרי לילה בארון, פגישה עם משפחת גורילות ומתקפה אווירית של שחף מורעב, הוא רק רוצה לחזור הביתה בשלום, אבל מגלה שזה רק מתחיל.
כמו בכל ספרי הסדרה, גם כאן הרפתקאותיו של הפלי שזורות בהומור עצמי, וקיני אפילו מותח ביקורת על סדרה מצליחה שמזכירה בצורה מובהקת את "יומנו של חנון". יש גם צ'ופר: לכבוד השקת הספר, הקוראים מוזמנים להשתתף בתחרות שתינעל ב־20.9. הזוכה במקום הראשון ישוגר לחופשה ביורודיסני ויש עוד פרסים. איך? באמצעים דיגיטליים כמובן, חלילה לא באמצעות כתיבה: עוקבים אחרי הפרופיל של יומנו של חנון באינסטגרם, מעלים תמונה יצירתית מהחופש הגדול בתיוג #יומנושלחנון, ומתחילים לארוז.
"יומנו של חנון 9 – חופשה על גלגלים" מאת ג'ף קיני. מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת כנרת. מחיר: 68 שקלים
"יומנו של חנון 9". צילום: יח"צ