אני אם לשלושה. הגדול בן שמונה, האמצעית בת שש והקטן בן שלוש וחצי. ילדי מפחדים מאוד מכלבים. אני מנסה להגן עליהם, ותמיד מבטיחה שאשמור עליהם. כשאנחנו רואים כלב ברחוב, אנחנו מיד עוברים לצדו השני ומנסים להימנע מכל מפגש בלתי צפוי. הפחד הזה מגביל אותם ואף יכול להגיע למצב של צרחות. הבעיה מכבידה בעיקר על בני הבכור, שרוצה לנסות לצאת מהבית לבדו, אבל נמנע מכך בגלל הפחד שלו מכלבים. בעלי ואני לא מבינים מאין הפחד הזה הגיע. שנינו אוהבים מאוד בעלי חיים וגם לא זוכרים שקרה אירוע משמעותי כלשהו שיכול היה לגרום למצב הזה. מה אפשר לעשות? והאם ניתן להרגיע את הפחד?


“פחד הוא רגש שההורים לא יכולים להתגבר עליו או לשנות אותו בעזרת שיחות, דיבורים או הסברים למיניהם. הסיבה היא ששיחות והסברים הם דברים הגיוניים, אבל הפחד הוא לא הגיוני ואף בלתי נשלט. תחושת פחד מציפה את הילדים בבת אחת. מדובר בחיבור בין המוח לרגש ולגוף, אבל זה לא בעיה שהיגיון יצליח לפתור. יש ילדים שמפחדים לעלות על סולם בפארק השעשועים ויש ילדים שמפחדים ללכת במקומות גבוהים במהלך טיול. ההתגברות על הפחד היא סוג של התרגלות רגשית, מעין תהליך להתמודדות עם הפחד. אנחנו לומדים להתגבר על פחד תוך כדי שאנחנו נאלצים לפגוש את מקור הפחד, וכך מגלים שיש לנו יכולת להתגבר.יכול להיות שאם תחזיקי בבית לתקופה זמנית בעלי חיים קטנים כמו ארנבים או שרקנים בכלוב, תוכלי להכיר לילדייך את בעלי החיים. הכל מתחיל בהתמודדות קטנה. הילדים צריכים לגעת לאט־לאט, ללטף את הפרווה ולהבין שבעל חיים יכול להזיז את הראש, לרוץ בפתאומיות ואף להחליט אם הוא רוצה שייגעו בו או לא. בנוסף אפשר להחליט שלוקחים את הילדים באופן קבוע לפינת חי שיש בה בעלי חיים שאפשר ללטף. חלק מבעלי החיים סגורים בכלוב, ואז אפשר לגעת באף שלהם או באוזניים. חשוב מאוד לצמצם למינימום את ההתעסקות בבעלי החיים ואת הדיבורים עליהם בתוך הבית. למשל, אם הבן הגדול רוצה לרדת למטה אבל מפחד שיש שם כלב, אל תעני לו בצורה של הרצאה ואל תנסי לשכנע אותו שאין לו ממה לפחד כי זה רק יגרום לו לאי נעימות, והרי בכל מקרה הוא מפחד. הטיפול שלך צריך להיות ענייני: ‘נכון מתוק, אני יודעת שאתה מפחד, תישאר בבית עד שתתגבר על זה’. כלומר, לא עוד שיחה, דיון ודיבור. את אומרת את הדברים באופן קצר וענייני, מסכימה שיישאר בבית ואז מתרחקת. הילד יחשוב בעצמו ויבין שהוא לא נהנה מהיחס ממך, ושהרחמים, ההסברים והדיבורים נשארים אצלו בבטן. במצב כזה הוא יוכל להגיד לעצמו: ‘אוף, למה אני לא יורד למטה? אני פוחד’, וכך ההתמודדות עם המצב נשארת אצלו. אל תעשי מזה עניין ואל תדברי על זה”.



אני בן 52, אב לשלושה - בת 16, בן 13 ובת 4. בתי הקטנה היא ילדה חמודה, חכמה ואנרגטית מאוד, אך מצד שני מרדנית ולא אוהבת להקשיב למה שאומרים לה. בדרך כלל כאשר היא מעלה לי את העצבים, אני אוחז את ידה בחוזקה ומדבר איתה פנים מול פנים כדי שתבין שאני מתכוון למה שאני מדבר. אבל אתמול הייתה לי עליית מדרגה. הילדה רצתה לישון עם אחיה, הוא איבד את סבלנותו והתפתח בלגן גדול. בשלב מסוים נכנסתי לחדר, אחזתי בה בנחישות, השכבתי אותה במיטה, ובמודעות מלאה נתתי לה פליק בטוסיק כדי לגרום לה להבין ולקלוט את המסר. הילדה הייתה בהלם כמה דקות ולאחר מכן הזדחלה אחרי לסלון. מאז המקרה אני סובל מייסורי מצפון ומרגיש נורא ואיום. כיצד לדעתך עלי לפעול?


“נושא ייסורי המצפון לא היה קיים עד לפני כ־30 שנה. סטירות והכאה בסרגלים היוו בעבר גישה חינוכית שגרמה להרתעה אצל ילדים, מעין אזהרה לבאות. היום ההורים רוצים להיות נאורים יותר ולחנך בשיטות אחרות, אך זו עבודה קשה כי גם הם בני אדם. פליק כזה גורם לשוק אצל ילדים בדרך כלל בגלל אלמנט ההשפלה, אבל הפעם הוא לא עבד כי בתך היא ילדה חזקה שאפילו קמה ויצאה מהחדר. רגשות האשם שלך יהיו טובים ונכונים אם הם יצליחו למנוע ממך לעשות זאת שוב. לפעמים עדיף לעצור רגע, לנשום ולחשוב על פתרונות יצירתיים. למשל, בפעם הבאה שייווצר ריב אתה יכול פשוט להודיע לילדים שאתה יוצא מהבית וללכת. עבור הילדים זהו שוק לא נורמלי. השקט ישתלט על הבית, וכשתחזור כעבור עשר דקות בוודאי תהיה דממה מדהימה והבעיה תיפתר. יש סיכוי שהגדולים יצליחו ליישר את הקטנה ולחנך אותם בעצמם, והם כבר ימצאו פתרון”.



ערכה: אפרת קורמן



מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"