אשתי ואני בתחילת שנות ה־70 לחיינו. אנחנו הורים לחמישה ילדים. ארבעה מתוכם מאוד מוצלחים: עובדים, מלומדים ובעלי משפחות, אך אחד מהם קצת סוטה מהנורמה. הוא בן 30, לא מתפקד ולא עובד וצובר חובות בבנק ובהוצאה לפועל. תמיד תמכתי בו ללא היסוס, וכשניסיתי להפסיק לתמוך בו הוא פשוט הסתובב ברחובות ולא היה לו איפה לגור. לפני שנתיים החלטתי שאני מצמצם את התמיכה בו לאופן מינימלי, וכדי שלא ייזרק לרחוב אני נותן לו רק מקום לישון וכמה לירות לאוכל. שמעתי אותך אומר שבמקרים כאלו כדאי להפסיק לתמוך בילדים באופן מוחלט. האם אני נוהג נכון עם בני במקרה הזה?
"בניגוד למה שאתה חושב, בעיני האופן שבו אתה פועל הוא נהדר. לעתים אפשר לחשוב מהצד שהתשובות שאני נותן לאנשים הן גנריות, אבל הן לא. אני מקפיד להתייחס לכל מקרה לגופו. יש סיטואציות שבהן הילדים ממש מתעללים בהורים ומנצלים את נקודות התורפה ואת החולשות שלהם, אבל במקרה הזה, בניגוד לאחרים, נראה לי שאתה פועל נכון. יש לך ברירה, אתה יכול לזרוק את בנך לרחוב, אבל לדעתי אתה עושה בהחלט את המינימום שהנשמה שלך מרשה לך. אתה לא יכול לשאת את העובדה שבנך יהיה רעב וללא קורת גג, וזאת ההחלטה שלך. ארבעת ילדיך האחרים חיים כולם במסלולים נורמטיביים אבל אחד הוא שונה, וכנראה שהקשיים שלו נובעים מהפרעות כאלו ואחרות. בתוך הנסיבות הלא פשוטות הללו אתה יצרת מצב של איזון ושל שלוות נפש, לקחת את כל השיקולים ובתוך סיטואציה שהיא לא בשליטתך עשית את כל מה שאתה יכול. לדעתי אתה הולך עם הלב שלך עד הסוף ופועל נכון ובאופן מאוזן. העובדה שבנך מתנהל כיום בצורה לא אחראית לא אומרת שהוא ימשיך לחיות בצורה כזאת כל חייו. לפעמים החיים לוקחים אותנו לכיוונים לא צפויים ודברים משתנים, ולעתים אנחנו פוגשים בחיים אדם שגורם לנו לשינוי למרות הקשיים. יכול להיות שבנך פתאום ימצא בעצמו יכולות אחרות וכוח אחר".
אני בת 71, אמא לילדים בוגרים בני 50, 46 ו־42. לצערי מערכת היחסים של ילדי היא לא טובה. הם לא רבו והם לא בנתק, אבל אין ביניהם שום חיבור. העובדה הזאת כואבת לי ולבעלי ומסבה לנו המון צער. אני שוקלת לעשות מעשה ולנסות להבריא ולתקן את היחסים ביניהם. האם כדאי לי להתערב ולהשפיע על היחסים העכורים או שזה עניין שלהם?
"מהדרך שבה את מתארת את הדברים אני מרגיש שאת קובעת מראש את הלגיטימציה שאת נותנת לכל אחת מהאופציות ובלי לשים לב כבר מקבלת החלטה. בעצם הצגת הדברים, באופן לא מודע עשית דיס־לגיטימציה לאופציה השנייה. עלייך להיות ערה לכך ולשים את שתי האופציות על השולחן. את עושה דיס־לגיטימציה לרעיון שלא תתערבי כי זה נראה לך כמו הסרת אחריות, חוסר מעורבות, ודבר שלא מתאים לאופייך כאמא וכאישה רצינית ואכפתית, אבל התפיסה הזאת שגויה. את בטח תתפלאי, אבל לדעתי אין ספק בכלל שהאופציה הנכונה היא האופציה השנייה. בסיטואציות כאלו, כשהורים מנסים להתערב - התוצאה היא מרה ורעה במרבית המקרים. המצב בין האחים הוא רגיש; אם תנסי לגשר בין הצדדים תצטרכי ללכת על ביצים, וסביר להניח שתגרמי יותר נזק מתועלת. האופציה הנכונה בעיני היא להיות שם בשביל כולם ובשביל כל אחד ולתת לחיים לעשות את שלהם. העובדה שאנשים מסוימים נולדו לאותם הורים וחיו באותו בית לא אומרת שהם צריכים להיות חברים. אין מה לעשות, אנחנו אנשים שונים, חלקנו כאלה וחלקנו אחרים. כאמור, אני חושב שכל התערבות בנושא הזה סופה רע ומר, והיא אף עלולה להוביל למקום יותר גרוע. בלי שתרצי, את עלולה להקצין את חוסר החיבור בין ילדייך ולהביא אותם למקומות שאת לא לוקחת בחשבון".
בשבוע שעבר יצאתי לפגישה עם מישהי שהכרתי. היה נפלא, אכלנו ארוחת ערב, שתינו והכל הרגיש נהדר. התקשרתי אליה ביום ראשון והיא אמרה שהיא תחזור אלי, אבל היא לא התקשרה. מאז המחשבות לא מפסיקות אצלי ויש לי מין בעיה רגשית. מה עליי לעשות?
"התחושות האלו לא קשורות לבעיה רגשית. במקום שתשקע במחשבות, תהיה אמיץ ותשלח לבחורה שיצאת איתה הודעה. אני מציע שפשוט תכתוב לה את הדברים כפי שהם: 'מצאת חן בעיני ואני מעוניין שנמשיך לצאת. זה בסדר אם את לא רוצה, רק תגידי, כי אם לא אני רוצה להתקדם הלאה'. תעשה את זה הכי פשוט והכי מחודד".
ערכה: ליאת מלכא בלכטובסקי
מתוך תוכניתו של אלון גל, כל יום שישי ב-08:00 ב"רדיו ללא הפסקה"