בני בן ה־7 מדבר הרבה על כך שהוא לא רוצה להיות בעולם הזה וכן רוצה להיות בגן עדן, כי שם לדבריו לא מרגישים כלום. הוא מתפלל שיהיו לו חיים טובים יותר ומספר לכל הסובבים אותו שלא טוב לו, שהוא לא רוצה להיות כאן והלוואי והיה מת. אני מפחדת לפספס משהו ושיהיה מאוחר מדי, מה דעתך?
“אובדנות בקרב ילדים יכולה להדליק אצלנו נורת אזהרה כאשר מדובר בגילים מבוגרים יותר. כאשר נערים ונערות מתבגרים מדברים על נטיותיהם האובדניות, זאת סיבה טובה להילחץ, מכיוון שבגילים האלה הם כבר יודעים ומבינים את משמעותו של המוות. ילד בן 7 עוד לא יודע מה הוא צריך לעשות עם עצמו כדי למות. בנך לא מאיים בכך שיקפוץ מהמרפסת או ייקח סכין ויחתוך את עצמו, אלא מתלונן על כך שלא טוב לו ושהוא רוצה למות כי בגן העדן לא מרגישים כלום. במצב כזה על ההורים להיות ענייניים ולא להתמסר, כלומר לא להפגין דאגה יתרה. אם תגידי לילד בטון דואג, ‘אוי... למה חמודי? למה אתה רוצה למות?’, תספקי לו את הסיבה להמשיך ולעבוד על הרגש שלך. הוא ימשיך להתלונן על מר גורלו רק כדי לשמוע אותך מנחמת אותו, ואולי אפילו מציעה לקנות לו מתנות או צעצועים כדי שירגיש טוב יותר. אסור להגיע למקום הזה.
יש לטפל בנושא בצורה עניינית. כשהילד אומר שהוא לא רוצה להיות בעולם הזה ושבגן העדן יש חיים טובים יותר, תסבירי לו: ‘אנשים אומרים שבגן העדן טוב, אבל בגן העדן אין חיים. לא אוכלים שם גלידה, לא הולכים לבריכה ולא משחקים כדורגל, שם רק מתים, ממש כמו שבן אדם ישן ולא עושה שום דבר עם עצמו. אני חושבת שממש התבלבלת, כי אין חיים בגן העדן ומי שמגיעים לשם בדרך כלל הם אנשים זקנים וחולים. להגיד שאתה רוצה להגיע לגן העדן בגיל 7 זה ממש שטויות, אני בכלל לא בטוחה שיכניסו אותך לשם בגיל הזה! אם אתה מרגיש שלא טוב לך, תגיד לי ונחשוב יחד על פתרונות שיוכלו לייצר עבורך חיים טובים יותר’. את חייבת להבין שברגע שאת לחוצה ומפחדת לפספס משהו, את מפגינה את זה החוצה, והילד מרגיש וקולט ממך את האנרגיה ואת החששות. יכול להיות שהילד נבהל ממשהו או שלא טוב לו מסיבה מסוימת והוא שמע פעם מישהו מבוגר שאמר ש’רק מתים הולכים לגן עדן ושם לא מרגישים כלום’, ממש כמו ילד שמתכסה בשמיכה ובטוח שלא רואים אותו – זה ילדותי, תמים וטיפשי. לכן ההתמודדות צריכה להגיע לידי ביטוי בכוח הפנימי של ההורים. אסור ליפול בפח ולהילחץ, אלא לספק לילד פתרונות אחרים ולגלות בפניו אופציות שילד בגילו לא מצליח לראות ולהבין בעצמו”.
אני סבתא לשניים, האחד בן שנה וחודש והשני בן 5. לאחרונה הארנב שלנו חלה בסקביאס, ואף הדביק את התינוק ואת אמו. איך אפשר להעלים את הארנב? ומה מספרים לילד בן ה־5 שנקשר אליו?
“אין ספק שאת הארנב הזה חייבים להוציא מהבית. צריך לכבד את הילד ולסמוך על החוסן הנפשי שלו. תסבירו לילד: ‘הארנב המתוק והאהוב שלנו חולה במחלת עור קשה מאוד, והוא אפילו הדביק את אמא ואת התינוק, כך שגם אנחנו עלולים להידבק. הארנב סובל, ולכן אנו חייבים להוציא אותו מהבית, להעביר אותו למקום של ארנבים, ולצערנו הוא לא יוכל לחזור’. קיימת גם אפשרות להחליף את הארנב בארנב דומה, אבל אם הילד קשור אליו ומרגיש אותו, יש סיכוי שהוא יידע. להורים יש נטייה למנוע מהילדים את הצער ואת כאב הלב, דבר שגורם להם לפעול בדרכים שגויות כל הזמן. שניים מנכדי איבדו תוך חודש את שני הכלבים שלהם – אחד היה מבוגר מאוד, והשנייה מתה לבד תוך חודש לאחר שלקתה באירוע מוחי. ההורים קברו את הכלבים, והילדים ציירו ציורים ונפרדו. ילדים מתמודדים עם אבל ועם שיברון לב, ולכן זאת טעות לחשוב מה צריך לעשות כדי שהם לא יהיו עצובים. יש מקרים שבהם מדובר במצב נתון שלא ניתן לשנותו, והארנב החולה הוא אחד מאותם מקרים. חייבים להוציא אותו מהבית כי הוא מסוכן לבני האדם. הילד יהיה עצוב, אך תוך זמן קצר ישכח מזה. חבקו אותו וגלו הבנה. אני מאמינה בחוסנם הרגשי והנפשי של הילדים ובחוכמתם, ולכן תמיד אעניק להם את הכבוד שמגיע להם ואעמיד אותם בפני האמת. אל תשכחו שאתם יודעים שהילד יתגבר על הפרידה, אבל הוא אינו מודע לכך”.