אני נשואה ואמא לארבעה. הילדים הם כל חיי, ואין דבר שמעניין אותי וגורם לי סיפוק ושמחה מלבדם. אני עושה הכל עבורם, דואגת שיאכלו וישתו, קונה להם מעל ומעבר ליכולת הכלכלית שלי, ובאופן כללי פשוט לא מרפה מהם. שמתי לב שרוב הזמן אני בכלל לא מאושרת, וכאשר טוב להם, אז גם לי טוב. המצב הנפשי שלי הידרדר, התחלתי לסבול מחרדות, ובשלב מסוים הרופא החליט שאני זקוקה לטיפול תרופתי. הטיפול גרם לי תופעות לוואי, הרגשתי לא טוב וכתוצאה מכך פוטרתי ממקום העבודה שלי אחרי עשר שנות פעילות. אני כועסת על עצמי על כך שהגעתי למצב כזה, ומתייסרת אחרי כל כדור שאני נוטלת. איך יכול להיות שאין שום דבר שגורם לי להיות מאושרת מלבד הילדים שלי?
“הסיפור שלך מתאר חלק גדול מהסטטיסטיקה – שבעה מתוך עשרה אנשים עוברים את אותם המשברים, כולל השימוש בתרופות. את מטילה ספק בעצמך ומפחדת שמא את לא שפויה או לא נורמלית, אבל אין דבר כזה נורמלי, סטנדרטי ושפוי. במהלך הקריירה שלי פגשתי בצורה כזו או אחרת אלפי אנשים שנראים נורמטיבים לחלוטין, ודווקא הם התגלו כבעלי מטען כבד, סיפורים קשים, סטיות והרשימה עוד ארוכה. המחלה הקשה ביותר שאת חייבת לרפא היא בראש ובראשונה הביקורת העצמית שלך, זו מחלה נוראית, ואת צריכה להתבייש אך ורק בה. העובדה שאת זקוקה לעזרה גורמת לך להלקות את עצמך, והאבסורד הוא שאם אחד מילדייך חווה נפילה או קושי, את הרי לא תגידי שהוא חלש אלא תעמדי לצדו ותתמכי. הדרך שבה את פועלת היא לא חינוכית בעליל. את גרמת לילדייך להבין שחולשה בחיים משמעותה מפלה וכישלון. אין אדם בעולם שלא סופג מפלות אישיות, וזה לגיטימי לחלוטין. כנראה החרדות שלך היו טמונות בך מאז ומעולם, ובאופן טבעי ככל שהתבגרת כך גם הצרות והדאגות שלך גדלו. ההזדהות שלך עם ילדייך הופכת אותך להורה פחות אפקטיבי. ילדים זקוקים להורה שיוכל להיות חזק עבורם, אבל מכיוון שאת מזדהה איתם, את בעצם נחלשת. אני ממליץ לך לכתוב לעצמך מתכתב התנצלות. במכתב הזה תכתבי: ‘אני מבקשת ממך סליחה על שכעסתי עלייך, גם לך מותר, הכל בסדר, אפשר לנשום’. הפתרון למצב ידרוש ממך להיות אמיצה, לצאת מהבית ולעבוד בכל מחיר, אפילו אם מדובר בחצי משרה. בנוסף את צריכה להתחייב לעשות עבודה אמיתית על עצמך ולמצוא תחביב שירתק וירגש אותך מלבד ילדייך. תתמקדי בתחביב הזה, חזקי את הזוגיות שלך, צאי לבלות עם בעלך והאזיני למוזיקה שאת אוהבת. אפשרי לעצמך לאהוב את עצמך וצאי לדרך חדשה”.
כשהייתי בן 15 התחלתי לעבוד בתחום ההייטק וכולם חשבו שאהיה מהנדס מכונות, אבל בגיל 29 החלטתי לעשות מהפך והפכתי להיות צלם. אני עוסק בכל דבר שקשור לצילום אנשים – החל בצילומים משפחתיים וכלה בחתונות, אירועים ומיתוג חברות. מזה ארבע שנים העסק שלי עובד ומשגשג, אבל אני מפחד ממה שעלול לקרות בעוד 20 שנה ודואג מאוד לעתיד שלי. כיצד אוכל לבסס את עתידי המקצועי?
“אחד הדברים החשובים לבעלי העסקים העצמאיים הוא יצירת פלטפורמות לטווח הארוך. בתחום שלך אתה מוכרח לחשוב על מבנה עתידי. הדבר הראשון שתוכל לעשות הוא לנתק את עצמך מחלק גדול מהפעילויות שמספקות הכנסה לעסק שלך ולהעסיק אדם שיעזור לך. אני תמיד אומר שבעל עסק שלא ממציא את עצמו אחת לשנתיים או שלוש שנים באופן שוטף תמיד יהיה בבעיה, ללא כל קשר לגיל. אנשים צריכים להמציא את עצמם כעצמאים, ואתה צריך להסתכל קדימה ולחשוב איך ייראו השירותים שאתה מספק בעוד 20 שנה, מה יכול להתפתח ולאן מועדות פניו של ענף הצילום. תחשוב על הפתרונות שאתה יכול למצוא וגם לשווק. למיטב ידיעתי, תעשיית הצילום וההפקות של תיעוד אירועים וימי הולדת נמצאת בחיתוליה. נסה לפתח שלושה פורמטים שונים של הפקות כמו ברכות, ‘חיים שכאלה’ ושירים. אני במקומך הייתי יוצר רשימה אדירה של אנשים, אוסף פרטים של לקוחות, ובונה כרטיסי לקוחות עם תאריכים חשובים כמו ימי הולדת, חתונת זהב וכדומה. את הרשימה הייתי מסדר בתוך מערכת ניהול לקוחות מיוחדת שדרכה אפשר לעקוב אחרי האירועים ואפילו לשלוח הודעות ללקוחות. הניצחון של בעל העסק הוא להיות שם ברגע הנכון, אבל בעל עסק ממוצע כמעט לא מצליח לעשות את זה ברמה השיווקית ולא מצליח להיות באירועים הרלוונטיים ולספק את השירות לאנשים שזקוקים לו. לאנשים יש נטייה להיות פסיבים ולחכות שהדברים יקרו מעצמם, וכדאי לחשוב מהם הדברים שתלויים רק בנו”.
ערכה: אפרת קורמן
מתוך תוכניתו של אלון גל, כל יום שישי ב־08:00 ב"רדיו ללא הפסקה"