היא הייתה ילדה שאיש לא תמך בה, והאדם הראשון שאליו חשה קרובה ומחוברת הוא הילד הקטן שלה. ולמרות זאת, תהילה דביר תובעת את קופת חולים לאומית על הולדתו. היא גם תובעת בשם הילד בן ה־7, שאינו מודע למצבו. דביר היא אם צעירה (24) לילד מיוחד, כדבריה. היא מגדלת אותו לבד. הילד, למרות בעיות התפתחות ניכרות, רגוע. הם גרים בשכירות, ביחידת דיור צנועה בראשון לציון. אנחנו נפגשים בחלל הקטן שמשמש מטבח וסלון, שם ניצב כן ציור ועליו התחלה של ציור. בדירה הקטנה פזורים עוד כמה ציורים, ביניהם ציור של הילד מהגב. "התחלתי לצייר רק עכשיו", היא אומרת. "לפני זה לא הייתי מסוגלת, החיים שלי היו קשים מדי".



סיפור חייה של דביר לא פשוט. היא נולדה למצוקה שהכתיבה לה החלטות שגויות והתנהלות שהייתה עלולה לדרדר אותה לתהום. העצמה הפנימית שלה היא שמנעה ממנה להישבר והביאה אותה לבקש עזרה, לקבל סיוע מפסיכולוגית שתומכת בה כיום ומעורכת דין שעוזרת לה לתבוע את מי שלטענתה לא מנעה את לידת בנה.דביר תובעת את קופת חולים לאומית בשמה ובשם בנה על רשלנות רפואית לכאורה, שהביאה אותה ללדת ילד עם תסמונת ויליאמס, תסמונת גנטית נדירה הגורמת לעיכוב התפתחותי ושכלי, מום בלב, מגבלות מוטוריות ומגוון קשיים נוספים.



על פי כתב התביעה, שהגישה בשמה עו"ד גלית קרנר, במהלך ההריון ערכה דביר בדיקת אולטרה סאונד שהעלתה ממצאים חריגים בעובר, ובהם איבר מין ללא שק אשכים. למרות זאת, כך על פי התביעה, לא הופנתה דביר לבדיקות גנטיות ולא הוסבר לה מה משמעות הממצא. “לאור גילה הצעיר של התובעת והממצאים שנצפו בעובר, הייתה לנתבעת אחריות מוגברת לספק את מלוא ההסברים הנדרשים בדבר הבדיקות שיש לבצע, מעקב ההריון התכוף והמקיף שאליו נדרשת הנתבעת, שנכלל בקטגוריה של הריון בסיכון גבוה”, נטען בתביעה.



"הייתי בת 16, שזה נחשב הריון בסיכון גבוה", היא מספרת. "לא הבנתי למה אני נכנסת. אף אחד לא הנחה אותי או הסביר לי מה עלי לעשות. לא אמרו לי שחשוב לעשות בדיקות הריון תקופתיות, ולכן לא עשיתי. ככה נולד הילד. כיום אני אוהבת אותו, אבל להיות אמא לילד עם בעיה כזו ולגדל אותו כתינוק, כשאני בעצמי הייתי כל כך צעירה, היה ועדיין קשה. כשהחלטתי לתבוע הייתי במצב כלכלי כל כך גרוע, שלא היה לי כסף לשלם אפילו את האגרה של בית המשפט. אמא שלי נתנה לי כסף ולכן הצלחתי להגיש את התביעה".



"התובע יטען כי בעקבות רשלנותה של הנתבעת ו/או מי מטעמה וכתוצאה ממנה, לא נמנעה לידתו ונכפו עליו חיים כשהוא סובל ממומים קשים וממשיים, כשחייו אינם חיים", כך נכתב בתביעה כשאת סכום התביעה השאירו עורכי הדין לפסיקתו של בית המשפט.



מה אני עושה

הוריה של דביר חזרו בתשובה והביאו לעולם תשעה ילדים. המצב בבית לא היה טוב, בלשון המעטה, וההורים התגרשו. אבל עוד קודם לכן הנערה הצעירה רצתה להתרחק מהבית ועברה לפנימייה דתית. "לא למדתי, לא היה אכפת לי מכלום”, היא משחזרת. “אז העבירו אותי לבית ספר לקידום נוער בצפת, מקום שמיועד לילדים בעייתיים. שם הכרתי את האבא של הילד".



היא נכנסה להריון ואחרי שלושה חודשים התחתנה. "במשפחה רצו שאתחתן ולא רצו שאעשה הפלה", היא מסבירה את ההחלטה החפוזה. "ואני, הדבר היחיד שעניין אותי זה לבנות בית משלי, מקום משלי. מחשבה מטומטמת. יש הרבה דרכים אחרות לצאת מהבית, אבל אז לא ראיתי את זה ככה. הם בעצם ויתרו עלי. לא הייתה לי יכולת להחליט על כלום, אף אחד לא תמך בי וגם אף אחד לא הדריך אותי מה לעשות".



היחיד שהיה שם עבורה אז היה החבר הצעיר, אבל גם הוא התמודד עם בעיות משלו. "במשפחה שלו עודדו אותו להתחתן כדי שיהיה גבר ואבא", היא מספרת. "הם חשבו שאולי זה מה שיציל אותו משטויות. אלה אנשים שנראה להם שלהתחתן בגיל 16 זה נורמלי". אחרי החתונה הם שכרו דירה. הבעל הצעיר עבד קשה בעבודות מזדמנות, בשיפוצים ובמאפייה, ודביר הייתה בבית והמשיכה ללמוד, מתוך רצון לסיים 12 שנות לימוד. ואז הגיע רגע הלידה, ומאז דברים לא חזרו למסלולם.



"כששמו לי את הילד על הבטן, הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר", היא משחזרת. "התינוק היה סגול, השפתיים שלו תפוחות ומה שאמור היה להיות הלבן של העיניים היה בצבע כחול חזק. הרופא אמר לי שיש לו מום בלב וצריך לעשות אקו לב. לא יכולתי להכיל את זה. הייתי רק ילדה, ומאותו רגע הייתי צריכה לטפל לבד בכל הדברים האלה. לא היה איתי אף אחד. אמא שלי ילדה באותו זמן תינוק ולא יכלה להיות איתי. הבעל לא הבין מה המשמעות של הדבר. הייתי לבד עם תינוק שיש לו מום בלב, ולא היה לי מושג מה אני עושה".



נפלו השמיים

כאובה, מפחדת, מבולבלת, בלי משפחה תומכת ובלי עזרה של אנשי מקצוע מצאה את עצמה דביר מטופלת בתינוק שמצבו מעורר דאגה. "האחות בטיפת חלב הסתכלה על הפנים שלו ואמרה שיש שם סימנים לא טובים. התעלמתי מזה", היא מודה. "לא האמנתי שזה משהו כל כך גדול. ניסיתי ללכת לכל מה שדרוש, עשיתי לו את כל החיסונים. קמתי אליו כשהוא בכה בלילות".



כשהיה בן שמונה חודשים נשלחה דביר לעשות לו בדיקת כרומוזומים. "חודש אחרי זה, בערב פסח, התקשר הגנטיקאי ואמר לי שהגיעו התוצאות של הבדיקה ושנעשה פגישה בעוד שבועיים, כי הוא נוסע לחו”ל", היא מספרת. "'אתה לא יכול להשאיר אותי ככה במתח', אמרתי לו. 'תגיד לי בטלפון'. הוא אמר שאסור לו, אז ביקשתי שישלח לי את התשובה בפקס ואני אברר עם גנטיקאי זמין. כשהוא שלח לא יכולתי לחכות ובדקתי בגוגל את הממצאים".



זה היה הרגע שבו נפלו השמיים. דביר הבינה שבנה הקטן סובל מתסמונת נדירה בשם ויליאמס. מהרגע הזה התחיל מסע של בדיקות שלא נגמרות, מעקבים התפתחותיים, בדיקות אנדוקרינולוגיות ובדיקות לב. "עול גדול", היא מודה. "לא יכולתי לנוח, לא היה לי כסף לטיפולים. הבעל חזר בתשובה והתחיל לשגע אותי להצטרף אליו. כל מה שברחתי ממנו חזר אלי".



מצבו הרגשי של הבעל הצעיר הלך והידרדר. דביר נאלצה לפרנס את משפחתה ומצאה עבודה במפעל בצפון הארץ, במשמרת לילה. "הייתי יוצאת בשש בערב וחוזרת בשש בבוקר”, היא אומרת. “היה לי טוב במפעל: בלי הילד, בלי הבעל, בלי הפרעות, רק אני עם עצמי לבד. אבל כשחזרתי בבוקר התחיל הסיוט. אמא שלו, ששמרה על הילד, הייתה צועקת עלי, והילד היה קשה, בכה המון, פלט את כל האוכל ולא עלה במשקל".



כשהילד היה בן שנה החליטה דביר לעזוב הכל. "הבנתי שהבעל רק מקשה עלי ואני יכולה בלעדיו", היא מסבירה. "עזבתי הכל, את מטפחת הראש ואת השבת, את השיגעון שלו. תוך שלושה חודשים התגרשתי. הוא לא רצה לתת גט ואני ויתרתי על הכל, רק להתנתק ממנו. אין נעליים וגרביים של גבר, המדף כולו שלי. הבית שלי. הייתי מאושרת".



כיום, ביחידת הדיור הקטנה, חייה סובבים סביב הילד, עם הפגות קצרות ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה: "בהתחלה הייתי כמו רובוט והלכתי ממקום למקום לטיפולים עם הילד. אני חיה בשבילו ויודעת שאני צריכה להתמודד ולהיות חזקה עבורו". במשך תקופה עוד עבדה כמלצרית במשמרות, אבל אחר כך הפסיקה לעבוד, ועברה לחיות מקצבת הנכות של הילד והבטחת הכנסה, רק כדי להיות שם בשבילו. ויש לה חלום: לגור על שפת הכנרת ולטפל בבני נוער שנפלטו מהמערכות. "ואם תבוא לי בת 16 בהריון", היא מכריזה, "אקח אותה בעצמי לעשות הפלה".



מקופת חולים לאומית נמסר בתגובה: "תשובתנו הרפואית המקצועית תימסר לבית המשפט כמקובל".