בני בן ה־30 מכור להימורים. הוא גבר נאה שעובד בעבודה מסודרת, אבל ההתמכרות שלו להימורים גוזלת את רוב זמנו, ולכן אין לו זוגיות וגם לא אכפת לו מהעתיד שלו. אני צופה מהצד בהידרדרות שלו, ולאחרונה המצב החמיר עוד יותר. אני חושבת שהטעות החמורה ביותר שעשיתי הייתה לתת לו כסף בכל פעם שנקלע למצוקה. בשבוע שעבר הוא טען שאיימו על חייו וביקש שאחלץ אותו מהעניין, אבל החלטתי לנקוט גישה שונה ולא התייחסתי אליו. אף על פי שנלחצתי ודאגתי מאוד חשבתי שאם אשדר חוסר אכפתיות זה יעזור, עניתי לו שאין לי כסף וגם לו היה לי לא הייתי נותנת לו. מאז הוא לא מדבר איתי, מגיע הביתה רק כדי לישון ותו לא, ונראה לי שהוא עושה הצגה כדי שאתן לו כסף. כיצד לדעתך עלי להתמודד עם המצב?
"העובדה שסייעת לו כספית כאשר ההתמכרות הייתה בחיתוליה היא לגיטימית לחלוטין. את אמא שלו, ובאופן טבעי הרגשת שאת חייבת להציל אותו, לכן אין טעם להסתכל אחורה, להתחרט ולהכות על חטא. היום כבר לא משנה מה עשית בעבר, ואם הוא לא היה משיג את הכסף ממך, הוא היה משיג אותו ממישהו אחר. בנך חולה במחלת ההתמכרות ועד שהוא לא יטופל המצב לא ישתנה. במשך תקופה מסוימת את הסכמת להיות ‘ספקית הסמים’ של בנך, אבל כשהבנת שהמצב לא ייפתר מעצמו, החלטת לא לשתף פעולה וסירבת לתת לו כסף. אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה, אבל אסור לך לשכוח שגם אם הוא עושה מניפולציות על מנת לשדוד אותך, הוא עדיין הילד שלך והוא עדיין נמצא במצוקה.
תגידי לו: ‘בני היקר, אני אוהבת אותך ותמיד אהיה פה בשבילך. אתה במצוקה וטוב שפנית אלי והחלטתי באופן חד משמעי לא לספק לך יותר סמים. אני מבטיחה לעמוד לצדך אבל לא אתן לך כסף כי אני לא רוצה לקחת חלק במוות שלך’. ה’ילד’ כבר בן 30, ואם הוא לא עומד בכללים של הבית שלך, אז הוא ייאלץ לעזוב. את צריכה להיות אמיצה ולהסביר לו שאת לא מוכנה שהוא יחיה בצורה כזו בבית, ומצד שני להבהיר שאת תמיד תהיי שם בשבילו ולעולם לא תוותרי עליו. הוא זקוק לנקודות חיבור לעולם טוב יותר. את לא צריכה להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפתרון שלה, ולכן עלייך להביע תמיכה, לא לוותר ואף למצוא דרך שתגרום לו לטפל בעצמו".
אני רגילה להיות לבד מגיל צעיר, וקשה לי מאוד לבקש עזרה מאנשים ובעיקר מהסביבה הקרובה שלי. בכל פעם שאני צריכה לבקש עזרה ולעמוד על שלי, אני מעדיפה לדחות את העניין ליום אחר. אני מרגישה קטנה, חסרת אונים וכאילו שאני עומדת להתעלף. אני ממש אובדת עצות, מה לדעתך כדאי לי לעשות?
"אין אדם בעולם שמתעורר יום אחד ומגלה שקשה לו לבקש עזרה. יכול להיות שבשנים האחרונות היית זקוקה יותר לעזרה, ופתאום שמת לב שהחסם הגדול השתלט עלייך. הקושי בלבקש ובלקבל עזרה הוא דבר שטבוע וזורם לנו בדם. כאשר אדם לומד להישען רק על עצמו ומפלס את דרכו בעולם הזה לבד, אז יש לזה מחיר. את חושבת שאת קטנה ולא מספיק טובה או חשובה ולא מגיע לך בכלל לתפוס מקום כלשהו בעולם הזה. את בעצם אומרת לאנשים לא להתעסק בשטויות (כלומר בך) וחושבת שזו חוצפה להעז לבקש ממישהו להתעסק בדברים לא רלוונטיים. את מגדירה את עצמך כעיסוק צדדי ושטותי שאינו ראוי לתשומת לבו של הכלל. את צריכה לומר לעצמך מתוך מקום פנימי: 'זה בסדר, אני ראויה, מותר לי לתפוס מקום בעולם הזה ולהציב את עצמי במקום הראשון, מותר לי לדרוש עבור עצמי’. לדעתי הגישה שלך היא שחצנית מאוד. את נמנעת מלבקש ממישהו להיות בעל משמעות עבורך, ובאותה העת מונעת מאותו האדם להיות בעל עוצמה ובעל משמעות. את מפסידה במשא ומתן לאדם הכי אכזרי בחייך, שהוא בעצם את, ומקבלת מראש את כל ההחלטות. אם תתקשרי למשל לקרוב משפחה ותנהלי את יחסי הציבור שלך נכון, את תופתעי. תגידי לו: ‘אתה יודע שזה לא פשוט לי לבקש, אני לא מצפה ממך וזכותך לא להסכים, אבל אני זקוקה לעזרה וחשבתי לפנות אליך. אם תוכל לעזור לי אודה לך, וגם אם לא אז זה בסדר גמור, אני כבר אמצא פתרון אחר’. את צריכה להיות צנועה ולתת לאנשים אחרים לנהל את הצד שלהם. הרבה פעמים פריצות הדרך שלנו מגיעות באופן טבעי מהמוכנות שלנו להסתכל על מקום שעד לפני רגע בכלל לא ידענו שאנחנו לא יודעים שהוא קיים".