במהלך היום ובמהלך השנה יש לנו ארוחות רבות: קטנות וגדולות, בבית ומחוצה לו, לבד ועם משפחה וחברים. ארוחות טעימות, מזינות ומשביעות או להפך. ויש ארוחה אחת ומיוחדת, פעם בשנה, ארוחת ליל הסדר. את המאמר הפעם בחרנו להקדיש לא לתקרובת שמוגשת על השולחן אלא למהלכים הסמויים שמתחת לו. על השולחן הכלים נאים ובהם מטעמים מסורתיים, הסועדים לבושים במיטב המחלצות ופניהם קורנות. מתחת, לא אחת מושחזת המאכלת כי “יש איזה עניין דחוף לסגור".
בחגים, ובמיוחד בפסח, קודח לא רק התבשיל. זו תקופה מרובת לחצים ומתחים. ההתכנסות המשפחתית יכולה להיות נעימה ומגבשת, אך לעתים, בגלל עומס רב ורגשות שליליים, יכולה החוויה להפוך לאירוע מתסכל המסתיים במפח נפש. טולסטוי כבר לימד אותנו בספרו “אנה קרנינה" ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". לעתים דווקא בשולחן החג האומללות עולה על האושר אם התקשורת לא מנוהלת בחוכמה.
יחסים בין בני אדם הם מורכבים, ובין בני משפחה מורכבים במיוחד. נושא זה עורר את סקרנותם של פסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. כמעט כולם מסכימים כי לנושא “הכבוד והכיבודים" יש מקום מרכזי בטיב היחסים. מרבית החוקרים מתייחסים לתשליל (הנגטיב) של כבוד ומסמנים את הבוז, הלעג או הזלזול כפי שהוא נתפס אצל האחר כאם כל חטאת.
ג'ון גוטמן, פסיכולוג ומתמטיקאי ידוע, התפרסם בכך שניבא את הסיכויים של זוגות צעירים ומאוהבים לשרוד יחד שנים רבות - רק על סמך ויכוח ביניהם ששמע סמוך ליום חתונתם. נושא הוויכוח, לדבריו, בין אם היה מהותי או שולי, אינו קובע, אלא טון הדיבור והיחס לבן/בת הזוג: כבוד מול זלזול.
למסקנה דומה הגיעה גם ד"ר נאליני אמבדי מאוניברסיטת סטנפורד, שחקרה את הסיכוי של רופאים להיתבע בגין רשלנות רפואית. אמבדי מצאה כי הסיכוי גבוה יותר במקרה של יחס מזלזל מצד הרופא, ולהפך. כלומר, אם הייתה רשלנות אך החולה זכה ליחס מכבד מרופאו, לא הוגשה תביעה (על אף ההמלצה של עורך הדין). לעומת זאת, חולים תבעו, גם לא בצדק, את הרופא שטיפל בהם בהצלחה ובמקצועיות בגין רשלנות רפואית אם חשו שלעג או זלזל בהם. במחקריה של ד"ר אמבדי נמצא שדי היה לנסיינים לשמוע חלק קטן משיחה בין רופא לבין החולה כדי לקבוע אם הראשון נתבע או לא. לטענתה, הם כלל לא היו צריכים “תוכן", הם רק הזדקקו לזהות אם יש או אין שם “בוז", על פי אינטונציה בלבד.
מתברר שיש לנו חיישנים המזהים בוז. הם רגישים מאוד ומהווים בסיס לתקשורת במסגרות אינטימיות כמו במשפחה. פרויד סבר שנולדנו עם "גלופות" המשפיעות על ההתקשרות שלנו עם הזולת. אצל חלקנו הרגישות לבוז היא מרכיב מהותי בגלופה. ובתקשורת משפחתית מרובת משקעים ועניינים היסטוריים שלא באו על פתרונם, החיישנים מתחדדים והארוחה המשפחתית עלולה להפוך לזירת קרב.
כמה מעלות?
רגע לפני המפגש המשפחתי בליל הסדר, חשוב שנדע כיצד אפשר להפוך את האווירה בארוחה לנעימה יותר. הנה מספר כלים ורעיונות שיסייעו למתן ואף להוציא מכלל פעולה תחושות כמו בוז, לעג או זלזול.
השרפרף. תחושת הבוז מתעצמת כשאחד הצדדים מרגיש שהצד השני (הורה, חמות, דוד, סבתא) נוקט עמדה פטרונית: שיפוטית או ביקורתית. אחד מבני המשפחה עולה על שרפרף מטפורי, כאילו עומד במקום קצת יותר גבוה. במקרה כזה, המודעות לגישה הפטרונית שלו יכולה לשרת אותנו. מוטב שנבחר לומר לעצמנו "זה שלו, זה לא שלי", מדובר רק בשרפרף זמני ובר חלוף.
הטמפרטורה. כדי שניצוץ הזלזול יידלק ויגרום להתלקחות נדרשת טמפרטורה מסוימת. אפשר להגיע אליה רק אם שני הצדדים תורמים לה. לרוב, יש להדגיש, לא באותה מידה. גם אם אחד הצדדים מעלה משמעותית את החום, ונדרשות רק עשר מעלות אחרונות להביא לרתיחה, עדיין בידי הצד השני האפשרות למנוע אותה. אם לא ניתן לאח האימפולסיבי או לדודה הביקורתית שלנו את המעט שהם צריכים, הטמפרטורה פשוט תרד. לפעמים הפתרון הוא התנתקות. גם פיזית. לעזור במטבח או לטפל בתינוק. בדומה לפינג פונג, אי אפשר לשחק עם מחבט אחד.
מילה טובה. מחמאה: החולצה הולמת אותך, ערכת את השולחן יפה. או מחווה קטנה: להציע לאדם מבוגר את הכיסא הנוח ביותר, להגיש לו ראשון את האוכל, להציע להורים צעירים ומותשים להחזיק קצת את תינוקם. מהלכים כאלה מעניקים לצד השני תחושה של פיוס שמורידה את הטמפרטורה בבת אחת. יש החוששים להשתמש במחוות הפיוס משום שהיא עשויה להתפרש כחולשה. אז לא, מומלץ לנסות ולהיווכח באיזו מהירות מצטננות הרוחות.
נאוה רוזנפלד ושלומית דיליאון, אבוקדוס - קידום בריאות [email protected]