אני סבתא במשרה מלאה, ויצא לי לשמור על הנכדים שלי די הרבה בחופש הגדול. נתקלתי בחילוקי דעות על רקע פער הדורות ביני לבין בני וכלתי. איך אוכל להסביר להם שעיני סבתא שונות מעיני ההורים, ועל כן השיפוט וההתנהגות של סבתות כלפי הנכדים הם שונים משל הוריהם? אני מהסבתות שנמצאות הרבה בבית הנכדים; אני מטפלת, קונה ועושה כל מה שצריך כדי לעזור - ואין לי ביקורת על התנהגות ההורים - אבל לפעמים אני פועלת שלא לפי הציפיות שלהם ואף ננזפת על כך. מה אפשר לעשות כדי להימנע מכך?
"אני בטוחה שהמון סבתות חשות כמוך, בעיקר בתקופת החופש הגדול, וכמה מהן בטח זוכות גם בנזיפה. וגם אני ננזפתי לא פעם אחת. עד לפני כ־30 שנים, לאורך כל האבולוציה האנושית נהגו האמהות לעשות את מה שעשו אמהותיהן, וסבא וסבתא היו מודל לחינוך. השינוי חל בשנים האחרונות. כל דור ממציא לעצמו מחדש את שיטות החינוך שלו ורואה את הדברים מזווית אחרת.
"לדעתי לא ראוי לנזוף בסבתות, בעיקר אם ההורים נעזרים בהן המון. ברגע שהסבתא כה משמעותית ונוכחת בחיים של הנכדים ובתוך הבית, צריך לדעת לקבל גם את הדרכים שלה לחינוך, אבל אם את נוהגת לעשות דברים שמנוגדים לעקרונות של ההורים, את ראויה לנזיפה. אם לדוגמה את נוהגת לתת לנכדים שלך ממתקים לפני הארוחה, אף על פי שבנך אוסר זאת, מדובר בחוסר כבוד כלפיו וכלפי עקרונות החינוך שלו לילדיו. אבל אם בנך אוסר על ילדיו לקפוץ על הספה בבית, את יכולה לתת להם לקפוץ על הספה אצלך בבית אם אין הדבר מפריע לך. כלומר, צריך לכבד את ה'אני מאמין' של ההורים.
"מדובר בנושא מורכב שמצריך הרבה רצון טוב. צריך להבין שהצעירים של היום רואים את החיים ואת גידול הילדים אחרת ממך. זה לא אומר שהם צודקים, ובחלק גדול מהמקרים הם אף טועים מאוד, אבל את הסבתא והם ההורים, ובסופו של דבר הם הקובעים.
בתי בת השנתיים וחצי מתנהגת יפה מאוד עם כל העולם, ורק כלפיי היא מתעקשת, מתחצפת, לא מוכנה לשמוע את המילה "לא" ולפעמים היא ממש צורחת עד שהיא מקבלת את מה שהיא רוצה. הבעיה שזה קורה רק איתי, לא עם אבא שלה ולא עם אף אחד מבני המשפחה. מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?
"במקרה שבו ילד מתנהג טוב עם אנשים שאינם הוריו, זה אומר שהוא מבין את הקודים של החברה ואת מה שנדרש ממנו מול דמויות סמכותיות. נראה שאת לא בגדר דמות מספיק חזקה וסמכותית.
"בתך למדה איך להשיג ממך תחושה של כוח ועוצמה. היא משיגה את התחושות הללו על ידי צעקות וצרחות כי כך היא יודעת שהיא תקבל את מה שהיא רוצה. אני מתארת לעצמי שאת לבטח מאוד מכילה וסבלנית כלפיה, עד שברגע מסוים את נשברת ולבסוף נותנת לה את מה שהיא רוצה. הילדה יודעת בדיוק מה צריך לעשות כדי להשיג ממך דברים וכדי לשבור אותך ולהכניעך.
"ילד שמצליח להכניע את אחד מהוריו הוא ילד שעלול לגדול להיות מפלצת קטנה. אסור שהילד יקבל את ההרגשה שהוא "יכול" על המבוגר. ילד אמור להיות קטן וחלש מול המבוגר שאמור לשמור עליו. אם הילד חש שהמבוגר שלצדו קטן וחלש, על מי הוא יישען? על מי הוא יסמוך, אם המבוגר שלידו נשבר מולו?
"התפקיד שלי כהורה הוא לא לגרום לילדה לא להיפגע, אלא לגרום לה לדעת להתמודד עם הפגיעה. אני לא יכולה לחסוך ממנה פגיעות, להפך, התפקיד שלי הוא ללמד אותה להתחזק. אם אמנע ממנה את ההתמודדות עם פגיעה, איך היא תסתדר מאוחר יותר כאשר תצטרך להתמודד במקרים מסוימים לבד?
צריך להגיד לה 'לא' ולראות אותה סובלת. תצטרכי לעשות זאת כמה פעמים, והיא תבכה ותצרח ולא יישאר לה קול, אבל את תחבקי אותה ותגידי לה שאת לא מוכנה לתת לה את מה שהיא רוצה, כי זה לא בריא, כי זה אסור או בגלל כל סיבה אחרת - העיקר שהיא תבין שאת לא מרשה וזהו.
"ילדים חיים את הרגע הזה של כאן ועכשיו, וכאשר את אומרת לה 'לא', היא יודעת שכל מה שהיא צריכה לעשות הוא לגרום לאמא לשנות את ה'לא' ל'כן', והיא עושה זאת במלחמה אתך, שתמיד בסופה את נשברת. מדובר במצב מאוד רע ומזיק, ואת חייבת להפסיק להישבר, להיות חזקה ולעמוד על שלך, כי זה תפקידך כהורה".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה"
ערכה: הדס בארי