בוקר אחד, באזור הדמדומים שבין גיל 16 לקצה האווילות, התעוררתי והחלטתי שהעולם אולי עוד לא ראה את זה, אבל אני בעצם בלונדינית. קניתי אבקת הבהרה וקרם חמצן בעל אחוזים גבוהים במיוחד, ומרחתי את ראשי. התוצאה הייתה לא מוצלחת, ואמי הבינה שאת הכשל הזה, שנראה כאילו נחת לילדה הנחמדה שלה בואש על הראש, יוכל לתקן רק ספר מיומן ומנוסה. היא ציידה אותי בכסף, העבירה לו תדרוך מוצב טלפוני, ואחרי כארבע שעות עמדתי בדלת, בוהקת כמו הלוגן.
"הא היי!", צהלתי מולה. "שלום", ענתה בקרירות מכיוון המטבח, הפנתה את פניה ואז החזירה במהירות את המבט אלי. היא התקרבה לאט-לאט, בחשדנות, תקעה בי את פניה המזועזעים ואמרה: "לא זיהיתי אותך. זה נורא". ה"נורא" התייחס לעובדה שחזרתי בשיער לבן, משל הייתי מרילין מונרו או משהו. כך נמשך הרומן החולף שלי עם הבלונד. אדי החמצן התפוגגו, והורמוני גיל ההתבגרות התווסתו אט-אט, עד שהמוח שלי, בתום תהליך שיקום איטי, שב לאיתנו.
מתבגרים, כך הבנתי, אינם מצטיינים בהכרח במודעות עצמית מפותחת. יותר נכון, מצטיינים בתת-מודעות. הם מחפשים את דרכם, תועים בדרך - ואם הכל עובר בשלום, מתישהו כל הבלגן הזה מתייצב לתמונה אחת בהירה. ובלונדיניות, אגב, לא נהנות יותר.
אני כבר בשלב שהחבר'ה של הילדים שלי בגיל ההתבגרות, ושיהיה ברור: מדובר בילדים קטנים בסך הכל, בני 11 ובני 14. אלא שהעידן ההורמונלי שבו אנו חיים גרם לבואו של גיל ההתבגרות מוקדם מהצפוי. המקבילה של הבלונד שלי היא צילומי סלפי שרבות דובר על אודותיהם, אך לא מספיק. בנים עושים סלפי, בנות עושות סלפי. נתעכב רגע על הבנות. כולן דואגות להצטלם כך שיוצאות להן עיניים פעורות בחצי תדהמה וחצי תום - ומעוטרות בריסים של פרה. לשפתיים נקדיש את חלקו השני של הטור. הן משורבבות ומנופחות, ורק אתמול למדתי מבני שקוראים לזה "דאק פייס", יענו פני ברווז.
משונה מזה, אמהות בנות גילי מצטרפות לצילומים האלה, ואני לא רוצה לחשוב מה יגידו ארכיאולוגים שיום אחד ימצאו על ענן מלא תמונות של זן אדם שנראה מטורלל לגמרי.
עכשיו נדבר על המשמעות של שפתיים מנופחות. מחבר ספרי המדע הפופולרי דסמונד מוריס מסביר בספרו "החיה האנושית" שמאז שהפרימטים - היונקים - התרוממו על שתי רגליים, קרו כל מיני דברים. בקצרה: נקבות של פרימטים אחרים משדרות את האותות שלהן בעיקר מאחור. כשהנקבה מיוחמת, היא מפתחת נפיחות מינית באחוריה או מדיפה ריח מיני מיוחד. זה פועל היטב על הזכרים. אצלנו, בני האדם, מאז שהזדקפנו, נקבות האדם נאלצו לפתח עם הזמן צורה כלשהי של חקיינות גופית כדי לשדר איתות מיני, כי איברי המין נסתרים ברובם. כך התפתח החזה, וכך קרה שעם השנים שפתי האישה הופשלו מעט מן הפנים החוצה.
עכשיו תחשבו שוב על פרימטים שעדיין הולכים על ארבע. עכשיו תחשבו מה זה אומר על ילדה שהולכת על שתיים, מנפחת שפתיים ומשרבבת אותן קדימה. עכשיו תחשבו שאנחנו בעצם קופים, שרק חושבים שהם ממש חכמים ונעלים. עכשיו תציעו לילדה שלכם להפסיק לעשות את השטות הזאת. תודה.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
בא אומר שחצי מהילדים שלמדו איתו כשהוא בעצמו היה בגיל ההתבגרות, היו מורחים משחה בצבע לבן על הפצעים שלהם. החצי השני היה מסתובב עם פצעים וצוחק על אלו עם המשחה. בלי להזכיר מי, אני רוצה להגיד שיש כמה שאני מכיר שעדיין לא סיימו עם הפצעים, למרות שהם די מבוגרים כבר. הם שמחו מאוד לבדוק כמה מוצרים מסדרת דרמקסול לעור בעייתי עם אקנה ופצעונים בפנים ובגוף. הסדרה הזאת מיועדת גם למי שיש לו עור שמן (מונעת פצעונים ונקודות שחורות) ולמי שיש לו עור רגיש או אדמומי. הכי חשוב היה לנו לבדוק את הג'ל השקוף לפגמי עור. תשמעו, כמו שכתוב על האריזה - אחרי ארבע שעות חל שיפור משמעותי בפגמי העור והאדמומיות פחתה! אחר כך בדקנו את המסכה לספיחת שומנים ולניקוי עמוק (היא נעימה ולא מציקה על הפנים גם אחרי שמורידים אותה), ואת המגבונים לניקוי של עור שמן (פתרון מצוין למי שיוצא מהבית).
סדרת דרמקסול של ד"ר פישר. ג'ל 15 מ"ל: 59.90 שקל, מסכה 125 מ"ל: 59.90 שקל. 20 מגבונים: 29.90 שקל.
המלצת תרבות
ספר "גומות החן של זהר" שכתב מאיר שלו ראה אור בשנת 1987 וחידד אצל רבים ורבות את ההבנה שגם הם היו רוצים ספר שיישא את שמם. זהר, לעומת זאת, רוצה גומות חן יותר מכל דבר אחר. בעיבוד לספר של התיאטרון העירוני הרצליה, ילדה מתוקה מחליטה לצאת למסע כדי להשיג את הדבר שהיא רוצה יותר מכל - אבל, מה לעשות, אי אפשר להשיגו. הצגה מלאת קסמים והפתעות על חלום קטנטן שהופך להרפתקה גדולה עם פגישות מרגשות ומצחיקות. עיבוד למחזה: רואי גורמזאנו, בימוי: יוסי ג'וז כהן, תפאורה ותלבושות: רוני וילוז'ני, מוזיקה: אורן בן אבי, ניהול אמנותי: יניב גוטוירט, משחק: הילה צור. כ־45 דקות, לבני 3־7.
"גומות החן של זהר", טוקהאוס, ביתן 12, נמל תל אביב. 17.9 (שבת) ב־11:00. מחיר: 45 שקל. להזמנות: 03-6133556