בני הביא את התעודה מבית הספר, ולצערי חלק מהציונים בה ממש לא טובים. איך אני אמורה להתייחס לכך מולו? "בעבר ההתייחסות של הורים לרמת הלימודים של הילד נבעה מתוך המחשבה של איך אנחנו יכולים לקדם את הילד ולעזור לו להשתפר. היה ניסיון לשפוך אור על נקודות התורפה שלו כדי שיידע איפה הוא צריך להשתפר, ושיידע שהוא מאכזב את הוריו. אם הילד המסכן היה מביא תעודה שבה ברוב המקצועות הוא קיבל ציון טוב, ובמקצוע אחד ציון בלתי מספיק, השיח במשפחה היה רק על הציון הגרוע הבודד שהוא קיבל. הגישה המיושנת שלפיה אם לא נבקר את הילדים ולא נשפוך אור על הטעויות שלהם, הם לא יצליחו ללמוד, כבר לא עובדת. הרי הילד יודע שהוא קיבל ציון נמוך ושהוא עשה פדיחה. הוא מבין שזה באשמתו, במיוחד לאחר שההורים כל הזמן נדנדו לו לשבת וללמוד, אז מה הטעם להמשיך לבקר אותו על כך? כך למעשה אנחנו רק מחזקים אצלו את תחושת הבושה ואת התחושה שהוא לא יוצלח. הילד מבין זאת היטב ומדוכא מהציונים הנמוכים שקיבל גם ככה, אז לא צריך ללחוץ לו על הנקודות הכואבות ולהתמקד בכישלון ובאכזבה. אנחנו אמורים להאיר את הטוב שבילד, לחזק את המוצלח שבו, אנחנו אמורים להתפעל מהדברים הטובים ולא מהדברים הלא טובים שהם לרוב מועטים. במילא רוב הילדים שלא עשו בגרות מקבלים את השכל לאחר הצבא ומשלימים את הבגרות שלהם, לומדים באוניברסיטה ומצליחים בחיים. כמובן שיש לטפל בכל מה שטעון שיפור, אבל כעת תתמקדי בטוב של הילד. מן הסתם יש לו תכונות נהדרות וחיוביות שאסור להתעלם מהן, אחרת הילד יסתובב לאורך חייו עם צל של ענן כבד מעליו ועם תחושות של כישלון ושל אי־הצלחה”.
בני בן החמש דורש ממני להתנהל בדיוק כמו שהוא רוצה. יש לו כללים מסוימים שהוא רוצה שאפעל לפיהם, ואם אני לא עושה זאת, הוא נכנס לבכי, להיסטריה ולסוג של אובססיה. מה אני אמורה לעשות כדי להפסיק זאת?
“זה בהחלט נשמע כמו אובססיה, וכנראה שהילד נמצא בלחץ, ולכן הוא מציב לעצמו חוקים וכללים שכאשר הוא מתנהל לפיהם, זה קונה לו איזו תחושה של שקט. צריך להבין ממה זה התחיל, למה זה קורה ואיך אפשר לעזור לו. בתור התחלה את יכולה להקל עליו בכל מיני דברים בלי להילחם מולו. אם באותו הרגע את לא יכולה לפעול לפי הדרישה שלו מבחינה טכנית, תחבקי אותו ותגידי לו שתעשי את זה מיד ברגע שתוכלי. כך תוכלי להקל עליו, כי זה משחרר לו את הלחץ שהוא מרגיש מבפנים. בנך פועל מתוך לחץ, וצריך לברר מה הסיבות לכך עם איש מקצוע, כי ילד שנכנס למקום אובססיבי ומייצר לעצמו חוקים - כנראה עובר משהו רגשי פנימי וזקוק לטיפול מקצועי. במקביל, נסי לא להקשות עליו וללכת עם הרצונות שלו עם המון סבלנות ורגישות”.
אני אם חד־הורית לילדה בת 4.5, ואנחנו מתגוררות בארץ זרה ללא בני משפחה וללא חברים. גם אביה לא נמצא כלל בתמונה, כך שבעצם התא המשפחתי שלנו מאוד מצומצם, וזה מטריד אותי לגבי העתיד. אני מאוד עסוקה במחשבה איך לייצר לילדה תחושת שייכות חזקה יותר מזו שהיא מקבלת ממני, כי אני חוששת שהילדה תתחבר בעתיד לקבוצות רחוב או לכל מיני טיפוסים מפוקפקים כדי להרגיש שייכות. מה עליי לעשות כדי לחזק עבורה את הקרקע שהיא דורכת עליה?
“יקירתי, אין טעם לשבת ולדאוג למה שיקרה בעוד עשר שנים. הילדה רק בת ארבע וחצי, והחשש שלך עלול ליצור סוג של אימפוטנציה שתחבל בעשייה. את צודקת ברצון שלך לייצר לבתך תחושה חזקה של שייכות, אבל את לא צריכה לעשות זאת מתוך חשש, אלא מתוך אופטימיות. בתך תרגיש שייכות כאשר היא תהיה מאושרת בחייה ובסביבתה. תחושות של ערך, תרומה, משמעות, נחיצות, משוב ועוד ניתן למצוא בכל מעגלי החיים - בעבודה, בחברה ובמשפחה. אם את מייצרת לה תחושת שייכות חזקה בבית, הילדה גדלה עם תחושת ערך ועם תחושה של נחיצות, כי היא חשובה בבית ועבורך, ויודעת שרואים אותה, ששמים לב אליה ושקשובים אליה. הילדה מקבלת גבולות יחד עם אהבה, היא צומחת ומתפתחת, והיא מרגישה במסגרת הביתית המצומצמת שלה תחושת שייכות טובה. כך את עובדת על הפרמטרים החשובים לצמיחתה. בנוסף, את יכולה לשלוח אותה לחוגים שונים שבהם היא תוכל להתחבר לילדים בני גילה שאוהבים את אותם הדברים, ומתוך כך לפתח גם תחושה של שייכות חברתית”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM
ערכה: הדס בארי