אחרי 96 שנים: טיפת חלב בדרך לרפורמה גדולה

כ־1,000 תחנות בישראל מספקות כיום שירותי רפואה מונעת לכ־95% מכלל התינוקות והפעוטות בישראל באמצעות קופות החולים, המועצות המקומיות ומשרד הבריאות. אלא שהחיים האינטנסיביים, עידן האינטרנט וריבוי המידע מטילים צל כבד על המודל שלפיו הן פועלות. על רקע זה, משרד הבריאות הרים את הכפפה ופרסם לאחרונה קול קורא לציבור שבו הוא קורא לו לתרום מניסיונו לצורך גיבוש מודל חדש של טיפת חלב.

“הקיצוצים התקציביים ושינויים דמוגרפיים וסוציו־אקונומיים הביאו במרוצת השנים לכדי כך שחיסונים ובדיקות נערכים כסדרם, אבל היקף השירותים הניתנים בטיפת חלב וזמינותם צומצמו, משך הטיפול והזמן המוקדש לייעוץ והדרכה התקצרו, ואין היערכות ארגונית לתוכניות ייחודיות ולהנחיות קבוצתיות”, מסבירים במשרד הבריאות את המהלך. 

“ראיתי בתוך בריאות הציבור תהליך שקרה לאורך השנים האחרונות”, מספרת ד”ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית וראשת מינהל הסיעוד במשרד הבריאות. “יש פער גדול בין מה שאני מכירה כצורך של משפחה צעירה מצד אחד לבין המענה שניתן על ידי טיפת חלב – מהפזורה הבדואית שמתמקדת בצרכים ספציפיים ועד טיפת חלב שנמצאת בתוך קופות החולים. כולנו יודעים שמשפחות צעירות משנות את המבנים שלהן, ויחד עם זה משתנים הצרכים שלהן”. 

אז איך הכל התחיל? “התמותה בקרב יולדות ותינוקות בירושלים עד שנות ה־20 של המאה ה־20 הייתה גבוהה מאוד מסיבות תברואתיות, חוסר בידע רפואי ובתרופות ועוד”, מספרת אורה פיקל־צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים. “מצב נורא זה גרם לאנשים להיאחז בכל בדל תקווה שיזכו לזרע של קיימא. הלידה וברית המילה, טקסי מעבר חשובים בחברה היהודית המסורתית, זכו לאמונות עממיות רבות, כמו קמעות שונים המגנים מפני פגיעת לילית, אויבת התינוקות והיולדות. בתוך המציאות התרבותית והחברתית המורכבת הזו פעלו עובדי טיפת חלב ליצירת מציאות חדשה. פעילותם, תוך הליכה זהירה בין החדש לישן, הביאה לירידה ניכרת בתמותת התינוקות והיולדות. התפיסה המערכתית, שכללה מעקב אחר האישה ההרה, היולדת, התינוק והילד עד לבחרותו, הביאה, כהגדרת אחיות טיפת חלב, לצמיחת דור בריא בגופו ובנפשו"

"מאבקם העיקש של עובדי בריאות הציבור ביישוב הציוני הוכתר בהצלחה בשנות ה־40, כאשר אחוז התמותה דמה לאחוזי תמותה אירופיים - שיעור התמותה ביישוב העברי היה 29 לאלף, בשוודיה - 23 לאלף, בסקוטלנד - 39 לאלף ובבלגיה - 45 לאלף. שטיפת ידיים, גידול מפוקח, ממושטר ורציונלי של תינוקות, הסברה והדרכה אישית לאוכלוסיות שנתפסו כאחרות בהשכלתן, במידת המודרניות ובהרגלי ההיגיינה - עשו את שלהם. בתחנות טיפת חלב קיבלו האמהות הדרכה, ותינוקותיהן נשקלו וחוסנו. הדגם שהנחיל ארגון הדסה כלל את ביקור הבית, פרקטיקה שמטרתה כפולה: פיקוח אישי על תנאי החיים ושכנוע האמהות להגיע לתחנה למעקב כדי לצמצם את ביקורי הבית. הדרכה זו נועדה לסייע במימוש השאיפה הציונית ליצור אדם חדש ובריא בנפשו ובגופו. ההיגיינה, כחלק מתהליך המודרניזציה, הייתה כרוכה בשינוי דמותו הפיזית והרוחנית של היהודי החדש וביצירת מיתוס הצבר".

“המעקב אחרי התפתחות התינוק היה עד הגיעו לגיל 4 לערך. אז נחוג טקס גיל המעבר בתחנות טיפת חלב ברוב טקס והדר. בתיקי הארכיון הציוני המרכזי נמצאו הזמנות לטקס החשוב בנוכחות בכירי ארגון הדסה. במכתב להנהלת הדסה מיום 2 באפריל 1945 כותבת האחות המפקחת זסלבסקי: ‘הננו מתכבדים להזמין את כבודו לחגיגות גמר הטיפול של ילדי גיל המעבר... בחגיגות אלה יחולקו פרסים, פרס אחד בכל תחנה, לאמהות מרובות ילדים שמצטיינות בטיפול ובחינוך מסור בילדיהן’”.

“נכון, ומעניין לראות שדמותה של אחות טיפת חלב כסוכנת תרבות מיוצג בפנתיאון הבובות החלוציות הלאומיות. לטענת ד”ר חיים גרוסמן, חוקר התרבות הישראלית, בשנות ה־50 וה־60 ראו בבובות הקישוט הלאומיות – אחיות, חלוצים, רבנים חסידיים, תימני וזוגתו, חייל וחיילת ועוד - מזכרת תיירותית פופולרית הממחישה את הישראליות ואת מאפייניה, פועל יוצא של הגשמת חלום שיבת ציון ומיזוג גלויות מנקודת המבט הממסדית”.

הרבה שנים חלפו מאז האידיליה ההיא, וכיום החוויה של טיפת חלב לא פעם שנויה במחלוקת ומשתנה מהורה להורה. אומנם הורים רבים מעידים כי הייעוץ וההכוונה שהם מקבלים בטיפת חלב לא יסולאו בפז, אבל חלק מההורים מתארים את החוויה שלהם בטיפת חלב כפחות נעימה. “האחיות חייבות להפסיק להלחיץ", אומר אריק, אב לשלושה. "ילד שלא מרים את הראש כשקוראים לו - זה לא בהכרח כי יש לו בעיית שמיעה או בעיה של לקות מוטורית".

"האחיות צריכות קצת יותר להתגמש בשעות ולקבוע לאמהות לתינוקות שצריכים להתחסן חיסונים גם בשעות אחר הצהריים", אומרת מצדה שרי, אם לתינוק בן שנה וחצי. "בכל פעם אני צריכה לפספס חצי יום עבודה בשביל שהן יוכלו לעבוד עד 14:00, בלי לעבוד גם בשעות אחר הצהריים. ועוד דבר - שיענו לטלפונים”.

ד”ר גולדברג מספרת על היענות גדולה ביותר של הציבור לקול הקורא שהוציא משרד הבריאות. “במקביל לתהליך ההיוועצות עם הציבור, אנחנו גם מתייעצים עם האחיות עצמן ובודקים את הסטנדרט לאורך כל הרצף: מהגדרת הצורך דרך ההכשרה וזמינות השירות”, היא אומרת. “כרגולטור נצטרך לקבוע מה נותנים”. 

לצד חוכמת ההמון המגויסת לטובת המהפכה, מנהלת המחלקה להנחיות מקצועיות במשרד הבריאות, ד”ר אלזה לבון, מונה נדבכי עשייה נוספים. “אנחנו מקיימים שולחנות עגולים עם אנשי מקצוע מתחומים בכירים מתחום הרווחה, מהרשויות המקומיות, ממערכת החינוך, קרנות, האקדמיה, ועדי עובדים וכל מי שיש לו נגיעה בכל נושא משפחה צעירה”, היא אומרת. “דבר נוסף הוא קבוצות מיקוד ממגזרים שונים, ועדות מייעצות שהקמנו עם אחיות מומחיות שמביאות ידע וניסיון רב ויכולות לכתוב את הסטנדרטים הכי עדכניים שיש ברמה הקלינית, לכל מה שקשור למשפחה הצעירה”. 

ד”ר לבון מכירה בחשיבות היחס האישי ומספרת כי השאיפה היא לבנות תפיסת שירות טיפול אחרת “ולהעניק סל שירותים בטיפת חלב, שילווה את ההורים משלב תכנון ההריון ועד הליווי והמעקב אחרי ההריון וההכנה ללידה, עבור במשכב הלידה וכלה בגידול הילדים עד גיל 6, כלומר, כל מה שיעזור להורים לתכנן, לבצע ולקבל את כל הכלים שמערכת הבריאות וסל השירותים הכי עדכני ואפקטיבי יכולה להעמיד לרשותם”. 

“לצורך זה, מערכת הבריאות צריכה לתת לאחיות את הגב הרחב ביותר שיש: תשתיות, סטנדרטים עדכניים, מבנים פיזיים מתאימים, תשתיות מחשוב, תקנים של כוח אדם, ציוד רלוונטי והכשרה מתאימה”, מוסיפה ד”ר לבון. “מדינת ישראל צריכה להגדיר מחדש תעדוף ולהקצות משאבים של ידע, תשתיות ומבנים”.

דפנה לוי, אחות מוסמכת ובעלת תואר שני בסיעוד ובניהול מערכות בריאות, עבדה במשך שני עשורים בתחום בריאות הציבור וליוותה בתפקידה אינספור משפחות צעירות ותינוקות. "תחנות טיפת חלב של ימינו כבר אינן מתאימות לדור החדש של ההורים”, אומרת לוי. “הדור החדש פתוח למידע בצורה מטורפת, לאו דווקא מידע נכון. רוב האחיות עובדות עדיין על בסיס תקשורת מיושנת. אין שום סיבה שאי אפשר יהיה לתאם תורים באינטרנט ושהורים לא יקבלו מידע בסיסי מקוון כמו תיק החיסונים. בזמנו היה תקן של זמן לאחות שיושבת עם ההורים, ולאט־לאט, עם השנים, צמצמו את הזמן שבו האחות יושבת עם ההורה והילד. זה בא על חשבון האיכות וכמות ההדרכה. אחות שמחכים לה עוד הורים בחדר ההמתנה, והם צריכים לקחת יום חופש כדי לבוא לטיפת חלב והיא לא עומדת בעומס, מן הסתם מסבירה להם מהר את מה שצריך ועושה את החיסונים, ובזה זה נגמר. הן צריכות לשלוט במגוון תחומים: רפואת ילדים ומשפחה, כירורגיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, פלסטיקה, גינקולוגיה ועוד. הן הראשונות שצריכות לזהות ולאבחן תופעה ולדעת לאן לשלוח, האם להתעלם ממשהו או להתייחס אליו ברצינות. אין מישהו אחר. יש לי הערכה עצומה לאחיות בקהילה". 

לדברי לוי, היא עצמה הגיעה לתחום מתוך צורך אישי. "בחרתי לעבוד בבריאות הציבור מלכתחילה הייתה שהיו לי ילדים קטנים וחשבתי שזה יהיה פשוט", היא מספרת. "בתקופה הראשונה ראיתי שאני לא יודעת כלום ושאני צריכה ללמוד המון דברים כי האחריות ענקית. מצבור הידע שיש לאחיות עצום, אבל הלחץ שבו הן עובדות והעומס במספר המוזמנים הוא בלתי ניתן להבנה. לא ייתכן שמשרד הבריאות לא עדכן את התקן הזה, אלא רק צמצם אותו בשעה שמספר התינוקות שנולדים גדל. זה בא על חשבון הזמן, וכשאין לאחות זמן האיכות יורדת. להערכתי, לא משקיעים באחיות מספיק. אני שמחה מאוד ביוזמה של משרד הבריאות, שמכירה בכך שהאחיות הן הראשונות לעמוד מול המשפחות ומול הרך הנולד”.