בתי בת ה־9 מתנהגת בצורה מאוד אחראית, ובימי חופשת הקיץ היא אף לוקחת את אחיה הקטן לקייטנה בגן. בשבוע שעבר אני לקחתי את אחיה לקייטנה שלו ובתי, במקום להגיע לקייטנה שלה, בחרה ללכת לקניון השכונתי לבדה. כיצד לדעתך עלי להגיב במקרה זה?
“כשאנחנו עומדים להגיב על מעשה חמור שעשה הילד שלנו כדאי שנגיב בחומרה מאופקת, עדיף אפילו לא להגיב מיד באותו היום בכדי שהתגובה שלנו תהיה יותר מאופקת ופחות ממקום רגשי. לאחר השיחה עם בתך אני ממליצה לך שלא להסיר ממנה את האחריות, כדאי שתמשיך לקחת את אחיה הקטן לקייטנה שלו. דבר נוסף שאני רוצה לציין בפנייך, אמא יקרה, הוא שמאוד לגיטימי בגיל הזה לבחור ולהתקין אפליקציה שתראה לך בכל רגע נתון איפה נמצאת הבת שלך. לכל מי שמתנגד לנושא וטוען שיש לשמור על פרטיות הילדים אני אומרת שפרטיות יש בחדרי שירותים, הרי בסופו של דבר תפקידנו כהורים הוא להגן על ילדינו. כשמספרים לי על ילד שהוא מאוד אחראי אני מבינה שהוא גם מאוד עצמאי וכשילדה חכמה כמו בתך העזה פעם אחת לבצע מעשה כזה את חייבת לאסוף אותה יותר. בעבר כשאנחנו היינו ילדים, מה שהיה עובד אלינו פעם היה כוח ההרתעה - ילדים ידעו שאם הם לא ישובו מוקדם הביתה ייתנו להם מכות, אבל היום לאחר שזנחנו את שיטות החינוך האלימות והמשפילות וויתרנו על אלמנט ההרתעה ולכן, כדאי שנייצר מצב בו הילד יבין שהוא מוגבל. את צריכה להצר את צעדיה, וזאת כדי שאם בפעם הבא היא שוב תרצה ללכת לקניון, יהיה משהו שיעצור אותה וימנע ממנה לעשות את זה. אני זוכרת שפעם מישהו שאל אותי: ‘מה, ההורה יהיה השוטר של הילד?’ ועניתי לו שבוודאי, ילדים לא נולדים עם גבולות פנימיים, השיטור
הפנימי של הילדים בהתחלה צריך לבוא מההורים”.
בני בן ה־12 הפסיק את השימוש בריטלין לפני כחודשיים, ומאז סובל מחרדות וממיחושים שונים. כיצד אני יכולה לסייע לו?
“ריטלין, כמו כל מיני תרופות אחרות, נוטלים כשצריך. אם זה עוזר ממשיכים לקחת ואם הילד מגיב לא טוב מפסיקים ליטול את הכדור. סיטואציה כמו שאת מתארת הוא איזשהו תמרור אזהרה עבורכם ההורים, ממה שאני יודעת חרדה היא תופעה גנטית וכשהילד לא משתמש בריטלין אין לו במה להיאחז כשהוא נמצא מול החרדות. הוא צריך המשך טיפול אצל אנשי מקצוע או אפילו שימוש בכדור אחר. כמובן, יש לעשות זאת בהוראת פסיכיאטר ולא לקחת על דעת עצמך. לפעמים אם משנים כדור אצל ילד זה עושה פלאים”.
בתי בת השנה מגיבה בצורה מאוד קיצונית בכל פעם שאנחנו משכיבים אותה לישון: היא בוכה, צורחת, משתעלת ללא הפסקה ואפילו מגיעה למצב של קיא ומקיאה על עצמה, וכל זאת על מנת שלא נוכל להשאיר אותה במיטה. כיצד מפסיקים את ההתנהגות הזו?
“אני חושבת שכדאי שתדברו אליה כמו לילדה גדולה לפני שאתם משכיבים אותה לישון, מתוך מחשבה של מה שהיא תבין, היא תבין. אמרו לה שאם היא תקיא שוב אתם תנקו אותה ותחליפו לה פיג’מה בתוך המיטה, ותדאגו שהיא לא תצא ממנה. לאחר מספר פעמים הילדה תגיע למסקנה שאין טעם להקיא כי שום דבר ממה שהיא רוצה לא יקרה. לשים לילדים גבול זה דבר פשוט, אבל עדיין יש דברים כמו שאתם לא יכולים לגרום לילדה לא לעשות כמו להקיא. לכן, כשהיא מקיאה אתה כהורה צריך לייצר מצב שדרכו הילדה תבין שאין טעם לעשות את זה. ילדים לא דופקים את הראש בקיר, הם דופקים את הראש רק בקירות שהם יודעים שיזוזו, ולכן אתם צריכים פשוט להפסיק לזוז”.
בתי בת ה־3 היא בעלת דמיון מאוד מפותח, והתכונה הופכת להיות בעייתית כשהיא ממציאה סיפורים בלי הפסקה, כמו למשל: שהביאו לגן ג’ירפה או שהגננת הרביצה לה, שהילדים לא משחקים איתה ושנתנו לה סטירה. כיצד אני יכולה להתמודד עם המצב ואיך אפשר לדעתך לפתור אותו?
"התגובה הנכונה לא צריכה להיות ‘את משקרת’, כי לא זו הכוונה שלה. בדרך כלל כשילדים משקרים יש להם כוונה מודעת. בסיטואציה הזו את צריכה להגיב באופן ענייני, למשל: אם היא מספרת שהביאו ג’ירפה לגן, את צריכה להגיד לה שאת יודעת שהיא ממציאה את זה וזה לא יכול להיות. אני לא יודעת איך תגיב, יכול להיות שהיא תצחק ויכול להיות שתבכה. התגובות מהיום לסיפורים שלה צריכות להיות קצרות וענייניות, מצד אחד שתמשיך לשתף אותך, ומצד שני בכל פעם שהיא תספר סיפור דמיוני היא מיד תבין שזה לא נושא את התועלת שהיא מצפה לה".
עריכת תוכן 103FM: עדן בן ארי