השבוע, סוף סוף, חזרנו לשגרה. פרט לעובדה שבחגים לא הפסקתי לאכול ועכשיו אני לא מפסיקה להתלונן על זה, אני בעיקר שמחה שאני יכולה לחזור לחיים מלאי ההסעות לגן, 800 הודעות וואטסאפ עם תמונות של ילדים זרים אוכלים כריכים, ובעיקר שקט. אני יודעת שחגים הם חגיגה ובאמת שכמה ימי חופשה עם מיני-בוס זה כיף, אבל אחרי שביקרנו את סבתא, אכלנו חצי טון גלידה ובילינו בכל הגינות ברדיוס של 500 מטר מהבית מצאתי את עצמי נלחמת בצי של אמהות עצבניות בהפעלות לילדים כשהפרס הוא דלקת עיניים או מחלה ויראלית כלשהי.
ומסתבר שבגן של מיני-בוס אוהבים חגים יותר מגנים אחרים. בתחילת השנה, כשקיבלנו את לוח החופשות עשיתי איתו את מה שאני עושה עם דוחות חניה והזמנות לבריתות, הכנסתי אותו למגירה שאליה מגיעים מסמכים כדי למות, כך שההודעה ששלחה הגננת לפני החג תפסה אותי בהפתעה: "מזכירה לכם שיוצאים לחופש, ניפגש בעוד 10 ימים!". מה עשרה ימים? לחברות שלי יש גן כמעט כל יום, אני רוצה שמיני-בוס יאכל פסטה בולונז ויכין קישוטים מעיסת נייר! עשרה ימים של חופש? עניין הסוכה די ממצה את עצמו אחרי שעה וחצי.
אבל זה הגן של מיני-בוס, ואני ממש שמחה שהוא קיים. הוא מלא באמהות שאני בקושי רואה וגננות מקסימות שאני סומכת עליהן וזה לא מובן מאליו. להיות גננת זו עבודת קודש, אני לא מסוגלת לבלות יותר מארבע שעות ברצף עם שום ילד שהוא לא מיני-בוס, בטח שלא במרכזה של ערימת ילדים צועקת, והן מבלות חלק נכבד מחייהן מוקפות בילדים כשאני בטוחה שלפחות שניים או שלושה מהם ממש מעצבנים ומתעטשים עם נזלת. ולמרות שאני יודעת בוודאות שהן אוהבות את העבודה שלהן, בחגים הן אוהבות יותר לטוס לחו"ל או לפנות זמן לצפיית בינג'. בעיקרון אני מבינה אותן, אבל כמו שכבר אמרתי, עשרה ימים.
בקבוקי תבערה, מוהיקן ומצית
אחרי שקראתי עוד פעם את הודעת האימה עשיתי את הדבר שכל אישה שמתגאה בעובדה שאף אחד לעולם לא ידרוך עליה הייתה עושה - כתבתי בחזרה: "איזה כיף!! נתראה בעוד 10 ימים!! חופשה נעימה!!!" לזה הוספתי גם סמיילי, סמיילי שולח נשיקה וסמיילי עם לבבות בעיניים. כי אני אולי חזקה אבל אני לא משוגעת, אם יש משהו שאני לא מתכוונת לעשות – זה לעצבן את הגננות.
גננות הן זן מוגן. ולא רק כי הטובות נמצאות בסכנת הכחדה בגלל הורים מטרידים שחושבים שיש להן סבלנות לקבל בכל חצי שעה הודעה ששואלת אם הילד ששואב במבה בקילוגרמים אכל מלפפון, גננת היא האדם הסמכותי והמכובד ביותר שאני מכירה. נכון שזה מבלבל בהתחשב בעובדה שלרובן יש אופי של מרי פופינס והילת חדי קרן שאופפת אותן אבל דברו איתי אחרי שתראו 26 אמהות ואבות מתייצבים ליום הורים ב-22:00 בלילה כדי לדבר על חשיבות הצבעים בספר "מעשה בחמישה בלונים" ותראו שגם הרמטכ"ל יכול ללמוד משהו.
לקראת יום ההולדת של מיני-בוס אפילו שקלתי לאפות בעצמי עוגה - רק כי אחת הסייעות אמרה לי שזה ממש פשוט. זו הייתה התלבטות שהפלוס אחד שלי נאלץ לשמוע במשך שבוע שלם עד שהחלטתי לבקש מגיסתי להציל את המצב ולא להסתכן בלהפוך את הבוס לילד שאמא שלו חנקה לו שני חברים. וגם בזה אני מודה רק כי הגן שלנו הוא ליברלי ומעודד קבלה של האחר ובמקרה שלי האחר הוא האמא המשעשעת שלא מבדילה בין כוסברה לפטרוזיליה.
לפני שנה וחצי הן ביקשו לשים לב לציפורניים של הילדים ומאותו יום הפכתי למניקוריסטית מוסמכת עם אובססיה לגפיים קטנטנות, ולפני כמה חודשים ביקשו לבדוק כינים אז העברתי את כל הבית, כולל את הכלב, מסדרי סירוק במשך 48 שעות. כולכם יכולים לרכל עלי עד מחר אבל אם הסייעת תספר לי פתאום שהיא התחילה לצאת עם מנהיג כת השטן ולהתאמן בזריקת בקבוקי תבערה לעבר בתי אבות, רוב הסיכויים שלמחרת אני שולחת את הבוס לגן עם מוהיקן ומצית.