"באחד הימים התקשרנו לבחור חרדי שנגמר לו המינוי. הוא דיבר במקרה ברמקול עם משפחתו, ואמרו לו ש'מדברים מחדר הכושר'. המשפחה לא ידעה על כך, וזה עשה לו ממש צרות. אבל הוא עדיין ממשיך לבוא להתאמן ומביא גם חברים שלו", מספר סרגיי שכטמן, הבעלים של רשת מכוני הכושר "מטרו ג'ים".
אחד מסניפי הרשת ממוקם ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, על גבול בני ברק, ולדברי שכטמן, בשנה וחצי האחרונות החרדים והחרדיות מגלים את עולם הכושר. "אולם, תופעה מעניינת היא שזה עדיין בחדרי חדרים", הוא אומר. "הם באים ואומרים שחשוב להם להיות פעילים ספורטיבית, אבל כשמדובר בחדר כושר, עדיין הם חייבים לצרוך את זה מחוץ לעירם ומחוץ לשכונה שלהם. בשכונה שלהם זה עדיין טאבו, ומתאים להם שחדר הכושר נמצא רחוק מהבית".
לאחרונה ניכרת היפתחות במגזר החרדי לעיסוק בפעילות ספורטיבית. "כבר לפני 5־6 שנים החלו במגזר לנסות לאמץ אורח חיים בריא", מסביר יוסי פרלמן, ד"ר לכלכלה מאוניברסיטת חיפה וחוקר החברה החרדית. "החרדים נחשפים למה שקורה סביבם, גם בזכות הרשתות החברתיות ואתרי אינטרנט ייעודיים. רואים שהעולם עובר לתזונה בריאה יותר, רואים את הקשר בין תזונה למחלות, ומעבר לשינוי התזונתי הם גם מתחילים לעסוק בספורט".
ד"ר פרלמן, חרדי בעצמו, מספר שהעיסוק בספורט החל להתבטא במגזר בהליכה ברגל "אפילו בשעות מוזרות כמו חצות, כי יש לחרדים הרבה ילדים להשכיב לישון. אפשר לראות הרבה זוגות שיוצאים יחד להליכה בשעות מאוד מאוחרות. אצל חלק מהם זה אולי כדי להוריד במשקל ומפני שהמראה החיצוני חשוב להם, אבל אצל חלק גדול זה באמת כדי לשמור על אורח חיים בריא".
לדבריו, הליכה ברגל עדיין מהווה את סוג הפעילות הגופנית השכיח במגזר, ואליה מתווספים גם משחקי כדורסל וכדורגל, ששכיחים בקרב גברים. "המון בחורי ישיבה משחקים כדורסל וכדורגל, וגם בשעות מאוד מאוחרות כמו 23:00 בלילה", הוא מספר. "אפשר לראות שבחורי ישיבה, בעיקר אברכים, משחקים כדי להתרענן ולחזור אחר כך ללמוד".
למה לא כולם פתוחים לחדרי הכושר?
"בעבר היה ניסיון להקים חדר כושר לחרדים בנווה שאנן בחיפה תוך הפרדה בין נשים לגברים. המקום הוקם, אבל בגלל מיעוט משתתפים, נסגר די מהר. יש כאן בעצם סוגיה של מותר ואסור. האם אתה הולך לחדר כושר כדי להיות בריא, או כדי לעשות שרירים, להתחתך ולהיראות יותר טוב כדי שמישהי תסתכל עליך ברחוב? זה כמובן אסור הלכתית, וכאן אנחנו נכנסים לבעיה".
תרגילי ישיבות
ביטוי למגמה ניכר גם בסקר שנערך על ידי מכון המחקר החרדי "סקר כהלכה" בקרב 425 משיבים מהחברה החרדית בישראל ביותר מ־40 נקודות יישוב. על פי הסקר, שפורסם בסוף 2016 לקראת ועידת "כלכלה ועסקים" של העיתון החרדי "המודיע", 58% מהנשאלים העידו כי הם עושים פעילות גופנית באופן קבוע בכל שבוע. 35% אמרו שהם עושים זאת עד פעמיים בשבוע ו־23% אמרו שהם עושים פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע. "זה רץ אצלם כמו בשדה קוצים", מתאר שכטמן, "ואם אחד מהחבר'ה למשל מגלה את חדר הכושר, פתאום אתה רואה שעוד ועוד מגיעים, עד לרמה כזו שישיבות שלמות מגיעות. בישיבות ישנם גם תלמידים שהם ילידי חו"ל. בחו"ל זה סטנדרטי ומקובל להתאמן, והם מגלים את זה לתלמידים הישראלים. אז בהתחלה יש אמריקאי אחד או שניים שמגיעים, ואחר כך כל הישיבה מצטרפת".
המועדון של שכטמן משרת את כל המגזרים: חילוני, דתי וחרדי, ואין בו הפרדה בין נשים לגברים. "לפעמים מישהו מוריד כיפה ומתאמן. את יכולה לראות גברים נכנסים בלבוש השחור ומחליפים לבגדי ספורט, ואילו נשים מתאמנות לרוב עם חצאית על טייץ", הוא מספר. "הלקוחות החרדים הם לקוחות מאוד פעילים, והם מתלוננים על כך שחלק ממובילי הדעה שלהם רואים בחדרי הכושר משהו לא טוב".
מבחינת האוכלוסייה החרדית, הקהל העיקרי של "מטרו ג'ים" הוא חבר'ה בגילי 18־40. "החרדים המבוגרים יותר טרם גילו את חדר הכושר", מחייך שכטמן. "אלה שמגיעים אלינו נהנים ורואים בזה מקום פנאי לכל דבר. נוצרים חברויות וקשרים. זה עוזר להם לגלות אנשים שביום־יום הם לא היו פוגשים".
לא מפריע להם שאין הפרדה בין נשים וגברים?
"כשהם מתקשרים לברר על המקום, הם שואלים בהתחלה האם יש הפרדה, האם פתוח בשבת, וגם כשאומרים להם שאין הפרדה ושפתוח בשבת, זה לא מונע מהם להגיע. כיום מספר הלקוחות החרדים אצלי עדיין נמוך, לא יותר מ־10% מכלל הנרשמים, אבל קודם בכלל לא היה כלום. קודם האחוז היה אפסי".
שכטמן הבין די מהר את הפוטנציאל הטמון בלקוחות החרדים, והחל להפנות משאבים לצורך פרסום ייעודי למגזר. אבל אף שהוא צופה שהתופעה רק תלך ותגדל, בבני ברק עצמה הוא עדיין לא מתכוון לפתוח סניף. "דיברנו על זה, אבל אנחנו חוששים מצרות עם אלה שמתנגדים", הוא מסביר.
"בשנים האחרונות, חלה הבנה במגזר החרדי שאורח חיים בריא נועד גם לשמור על אורח חיים תורני, הלכתי וכשר ושספורט הוא חלק מהציווי 'ונשמרתם לנפשותיכם'", אומר מיקי חייט, בעלי "סטודיו אסאי" לקפוארה והתעמלות בבני ברק. חייט, הנמנה עם המגזר החרדי, מפעיל גם חוגים במקומות רבים שבהם מרוכזת אוכלוסייה זו. לפני שלוש שנים הוא אף הקים עמותה לקידום הספורט במגזר החרדי. "רואים כיום שינוי, אבל השינוי הזה הוא לא רוחבי, הוא עדיין לא מערכתי. רואים אותו יותר אצל האנשים הפרטיים", הוא מתאר, "עדיין, למשל, לא מגיע אלי מנהל של תלמוד תורה ואומר 'בוא נכניס אצלנו חוג ספורט'. זה אומנם קורה במקומות בודדים, אבל קשה לומר שחרדים הארד קור ממש מתחילים לעשות עכשיו ספורט והתעמלות".
בסטודיו של חייט מתקיימים חוגי נשים, כגון פילאטיס, זומבה ואירובי, וחוגי קפוארה וקרוספיט לגברים. "יש לי עשרה גברים מנויים ביחס ל־160 נשים מנויות", הוא אומר. "לאישה החרדית הרבה יותר נחוץ לעשות ספורט. היא יולדת, מטפלת בילדים, חייבת להיות יותר בריאה, וגם העניין הזה של הגזרה ו'איך אני נראית' יותר מדובר בקרב נשים. אצל גברים זה פחות אישיו. גברים, או שהם עובדים וחוזרים עייפים, או שהם לומדים, ואז הספורט הוא כאילו 'ביטול תורה'".
גם חייט מודה ש"יותר קל להיות בעל סטודיו להתעמלות מאשר בעל חדר כושר בבני ברק, והסיבה לכך היא שכשאתה אומר לרבנים 'אני הולך לחדר כושר ומרים משקולות', זה יראה כאילו אתה הולך להיות באדי בילדר ולעשות קוביות. זה קורה מתוך בורות ואי־הבנה של מה באמת אפשר להשיג בחדר כושר. ואילו כשאתה אומר לרב שיש לך סטודיו להתעמלות, זה משהו אחר. לכן גם יש חרדים מתוך בני ברק שהולכים לחדרי כושר שנמצאים מחוץ לעיר".
פריחה מאוחרת
"אפשר לומר שחרדים רבים שבעבר הדירו את רגלם מחדר הכושר, התחילו לנסות זאת", אומר שריאל אביקסיס, מנהל מחלקת הספורט במועצה האזורית נחל שורק, שרוב תושביה הם דתיים וחרדים. לפני שלוש שנים פתחו ביישוב יד בנימין במסגרת מתנ"ס נחל שורק מכון כושר. המכון כולל שני חדרים מרווחים מאוד, אחד לנשים ואחד לגברים,
שפועלים במקביל. "הצורך לחדר כושר הגיע מתושבי המועצה", מספר אביקסיס. "הם רצו שיהיה להם מקום שיוכלו להתאמן בו באווירה שמתאימה לאופי הציבור הדתי והחרדי. במסגרת המכון יש גם חוגים לגברים ונשים, ובחדר הכושר הם יכולים לצפות בערוצי לווין שהתוכן שלהם מתאים לקהילה".
אביקסיס מודה שבמגזר החרדי, פיתוח הגוף עדיין לא מתקבל בעין יפה, "אבל מפני שיש מקום נפרד לנשים ולגברים שנותן גם מענה לתכנים מתאימים, החרדים מתחילים לנסות. מטרות האימון הן יותר לצורך בריאותי ופחות לצורך פיתוח הגוף. חרדי שמגיע להתאמן מגיע בשביל ההיבט הבריאותי ומתוך הבנה שאימון ויציאה מהמסגרת בתוך היישוב זה משהו שעוזר בסופו של דבר ל'וול ביינג'", הוא מסביר. "חדר הכושר שלנו פורח. יש לנו במועצה שני יישובים חרדיים וחמישה דתיים־לאומיים, וביחס למספר התושבים, אחוז החרדים
והדתיים די שווה בחדר הכושר".
לא קיבלתם ביקורת כשפתחתם את המקום?
"לא, כי אנחנו מתיעצים עם רב היישוב, והוא עוזר לנו לעשות את זה בצורה כזו שזה ייתן מענה לכל האוכלוסייה ולא ייצור בעיה כזו או אחרת. אנחנו עושים הכל לפי ההלכה. יש אצלנו אמירה מסוימת, זה לא שהכל פרוץ והכל פתוח".
המהפך שחל בשנים האחרונות בגישה של האוכלוסייה החרדית לפעילות גופנית, בא גם לידי ביטוי בעלייה מתמדת בביקושים של רשויות חרדיות למתקני ספורט. "בעוד שבעבר רשויות חרדיות נמנעו מלעבוד עם הטוטו בגלל חוסר עניין במתקנים, כיום האוכלוסייה החרדית עצמה דורשת את הקמתם מראשי הערים", אומר לירן אלרם, דובר הטוטו. "אפשר לראות רשויות חרדיות צעירות יחסית, כמו קריית יערים, רכסים, אלעד, עמנואל, אבל גם בית"ר עילית, בית שמש ומודיעין עילית, שמתעניינות ומגישות בקשות לקרנות השונות שלנו להקים מתקני ספורט, כשזה כמובן כרוך גם בהשקעה מצדן. הרשויות הצעירות פתוחות לכך יותר מבני ברק, למשל, שעדיין יותר סגורה ולא מוכנה לעבוד עם הטוטו. הרשויות הצעירות מבינות את הצורך באיכות חיים ואת הצורך להשקיע ולהקים מתקני ספורט. יש דרישה של התושבים לכך, וראש עיר רוצה לעשות טוב לתושבים שלו".
המספרים אכן מדברים בעד עצמם. החל משנת 2011, הושקעו על ידי הטוטו כ־40 מיליון שקלים במגוון מתקני ספורט ברשויות המגזר החרדי. מדובר בגידול של מאות אחוזים בכמות המתקנים העומדים לרשות המגזר, ובנתון שרק צפוי לעלות כדי לענות על הביקוש הרב העולה מהשטח. כך למשל, ביישוב אלעד הושקעו עשרה מיליון שקלים לטובת בניית שני אתרים של מתקני כושר בפארק, ורכישת ציוד לאוכלוסיות מיוחדות בעיר. לסכומים מכובדים זכו גם בית שמש שהתחדשה באולם ספורט ושני מגרשי ספורט משולבים פתוחים בקהילה, ובית"ר עילית שבה הוקם אולם ספורט חדיש ומגרש כדורגל פתוח, ונרכש ציוד רב לטובת אוכלוסיות מיוחדות. מודיעין עילית התחדשה אף היא במגרש כדורגל פתוח לקהילה; בעמנואל הוקמו מתקני כושר בפארק; קריית יערים נהנתה מהשקעה בהקמת מגרש כדורגל פתוח לקהילה, מגרש ספורט משולב פתוח לקהילה ומסלולי הליכה, וביישוב רכסים הוקמו מגרש גלגיליות פתוח ומסלולי אופניים. "אנחנו רואים הרבה ראשי רשויות במגזר החרדי יושבים בטוטו ומציגים תוכניות, ויש לחץ יזום מצדם לפרויקטים", מסכם אלרם. "יש פה שינוי, מעין מהפכה שקטה שהמגזר עובר, ואנחנו שמחים על כך".