"הודי חמודי הוא ילד קטן... עיניים לו תכלת וראש לבנבן/ פה לו מתוק מחייך ומקשן... שואל בלי הרף הוא: 'למה זה כך'/ 'למה' ו'למה' מעביר הוא בסך".
את המילים חרז משה דפנא לפני שנים רבות, אך נראה שיש דברים שלעולם אינם משתנים, כמו שאלות שילדים מפנים להוריהם. שאלות שלא תמיד ידועות התשובות להן, וגם אם כן, לא תמיד פשוט להשיב עליהן.
לקראת יום המשפחה החלטנו לסייע בהתמודדות עם האתגר במענה לשלוש שאלות בנושא תזונה, אוכל ודיאטה של הילדים, שרבים מההורים שמעו ואולי אפילו יותר מפעם אחת.
אם אסיים את האוכל תיתנו לי קינוח?
הורים רבים עונים שכן, ונדמה שכך כולם מרוצים. ההורים מרוצים שהילד סיים את כל המנות שהוגשו לו ואכל בכמות נאותה, והילד מצדו מרוצה שהרשו לו לאכול קינוח. אך ישנה בעיה בהתניה של סיום הארוחה בקינוח או בכלל בתגמול אחר. האם אכן הילד מחויב לסיים את האוכל שבצלחת? האם נכון להתנות ארוחה בפרס?
התשובה לשתי השאלות היא לא. חוויית הארוחה תהיה טובה ונעימה יותר עם פחות מתחים סביב השאלות מי אוכל וכמה. הורים רבים לוקחים על עצמם את תפקיד השוטר האחראי, שהילד יסיים הכל ויאכל בכמויות שלהם נראות נכונות. אך למעשה פיקוח על כמות האוכל הוא לא אפקטיבי. תפקיד ההורים הוא להתמקד במה שמוגש ולא בכמות שנאכלה.
חשוב להבין גם שההתרשמות מהכמויות היא סובייקטיבית. יש הורים שיהיו מרוצים מכמות האורז שבנם בן ה־6 אכל, ואחרים שאותה כמות תדאיג אותם שמא הוא יעלה במשקל אם יאמץ כמויות כאלה. ולגבי הפרס, כדאי להסביר לילד שקינוח מקובל לאכול לאחר הארוחה וגם אז אין זו חובה. הקינוח הוא לא תגמול או פרס. חשוב לזכור כי בכל הנוגע לאוכל - אין לתגמל, להעניש או אפילו להתווכח.
אם הילד החליט שסיים את הארוחה, אפשר להגיש לו קינוח. ופה המקום להזכיר כי לעתים הורים לילדים שאין להם עודף משקל מציעים בקלות רבה יותר קינוחים, חטיפים, ממתקים ומזון מהיר במקום מזונות מזינים ובריאים. הפספוס הוא כפול: בטווח הקצר הם עלולים לפתח מחסור ברכיבים תזונתיים חשובים כמו ויטמינים ומינרליים. בטווח הארוך הילד מסגל דפוסי אכילה לא נכונים, שעלולים לגרום לעודף משקל בעתיד. ככל שמתחילים בגיל צעיר יותר בהרגלים נכונים - לא רק בתזונה - קל יותר להטמיע אותם ולשמר אותם בטווח הארוך.
כולם קונים אוכל בבית הספר, למה אני צריך להביא מהבית?
תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים נוהגים לקנות את ארוחת העשר או את ארוחת הצהריים במזנון שבבית הספר. לרוב יהיה זה מזון נחות איכותית בהשוואה לכריך או לקופסת אוכל מהבית. על השאלה “למה כולם ואני לא?" כמעט מתבקש לענות “ואם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?", אבל אין ספק שתשובה כזו לא תקדם את השינוי המבוקש. להורים במשפחות שונות יש ערכים וכללי התנהגות שונים. לחלק חשוב סגנון הלבוש של הילדים, ועל זה יקום או ייפול דבר. ויש המקפידים יותר על סגנון דיבור ושפה נקייה.
באופן דומה, ההתייחסות לתזונה ולארוחות בבית הספר: יהיו הורים שמחיר האיכות התזונתית והעלות הכספית אינם מקובלים עליהם. אחרים מקילים בנושא, שכן הטרחה, החיסכון בזמן בבוקר או סיבות אחרות הם אלה המכריעים לטובת קנייה של אוכל בבית הספר.
חשוב לקיים דיאלוג על כך ולהסביר לנערות ולנערים, בפרט לאור העובדה שהם נמצאים בתקופה של גדילה והתפתחות, שאיכות התפריט שלהם מקבלת משנה תוקף. עם זאת, משום שבתקופה זו לסביבה החברתית יש השפעה גדולה, כדאי לשקול לאפשר קנייה מעת לעת של אוכל המוסכם על כולם.
איך נולדתי כזו שמנה, ואת, אמא שלי, כל כך רזה?
את השאלה הבאה מפנים להוריהם גם “ילדים" בני 20, 30 ו־40. המטען הגנטי אינו זהה, לטוב ולרע. בין הורים לילדיהם יכולים להיות הבדלים גנטיים משמעותיים. חלקם גלויים כמו מבנה הגוף (צר, רחב או בינוני), צבע השיער והגובה, ואחרים לא - כמו קצב חילוף החומרים או היחס שבין רקמת השריר לרקמת השומן.
לעתים האם מקבלת את הגוף של אחד מהוריה (ארוך וגבעולי) בעוד שלבתה מבנה רחב הדומה לזה שבמשפחה של האב. רזון נתפס כסמל להצלחה ויופי: ברשתות החברתיות, בשלטי חוצות, בקולנוע ובטלוויזיה אנחנו נחשפים לדמויות מוכרות, או שלא, שהן רזות. תפקיד ההורים במרחב הזה צריך ויכול לשמש כקול השפוי והתומך.
לפעמים הרזה במשפחה הוא אחד האחים או האחיות ש"יכול לאכול הכל ואני לא". אהבה וקנאה הן חלק ממערכת היחסים הטבעית והמורכבת בין אחים במשפחה. סביר להניח שהן קיימות במידה כזו או אחרת בכל משפחה בשלב מסוים בחיים. חשובה המודעות לנושא: על ההורים לשים לב שלא להוסיף את עניין המשקל ליחסים שבין האחים, ולא להשתמש באח או באחות הרזים על מנת לחנך את מי שיש לו עודף משקל, ולהימנע מהשוואות ומביקורת כמו “תראי איך אחותך אוכלת, לא סתם היא רזה".
כהורים עלינו לשאוף שהילדים - בכל גיל - לא יפסיקו לשאול, וירגישו בנוח לשתף ולנסות למצוא תשובות.