"הבטן" מעידה לא פעם על מצבנו הנפשי והרגשי יותר מהלב. היא מותג־על ואפילו סמל האהבה. לפעמים לא די ב"דפיקות לב" כדי לתאר את התחושות שלנו ואנחנו מוסיפים גם "פרפרים בבטן". זהו סימן להתרגשות, ללחץ או למתח. לא בכדי ישנם ביטויים המעניקים תפקיד ל"בטן" לא רק בהקשר הפיזי.
"יש לי חור בבטן" אינו מעיד רק על רעב אלא גם על "תחושת בטן", אינטואיציה. "שומר בבטן" הוא מישהו שמסתיר את רגשותיו ותחושותיו, שלא לומר טענותיו וכעסיו. הביטוי "בטן מלאה" אינו מתייחס בהכרח למי ששבע מארוחה דשנה. הוא יכול לתאר גם את מי שעמוס במטענים (לרוב שליליים) על מישהו או משהו. וכמובן "הבטן הרכה" - מטאפורה המשמשת לתיאור האזור הפגיע ביותר, נקודת התורפה, לאו דווקא הפיזית. ואכן, כאבי בטן, פעילות מעיים לא סדירה, בחילות ואפילו הקאות הם, לא פעם, ביטוי סימפטומטי למצבנו הנפשי.
הבטן מסמלת עבורנו את האיברים של מערכת העיכול. תפקיד מערכת זו הוא לפרק את המזון המגיע אל חלל הפה, ובסופו של דבר לאפשר את ספיגתו בגוף. פירוק המזון נעשה באמצעות תהליכים מכניים (לעיסה, ערבוב, דחיפה) וכימיים (הפרשת חומרים המפרקים את המזון) הפועלים במקביל. אז מה קורה במערכת העיכול, באיברים ומה תפקידם? הנה קיצור תולדות מסע המזון מהביס הראשון. בעצם, אפילו קצת לפני.
חלל הפה: נחזור לביס מהעוגה (שימו לב שהדוגמה שלנו היא עוגה - ולא סלט ירקות). בלוטות הרוק שבחלל הפה מפרישות נוזל המתחיל את הפירוק הכימי של המזון. התהליך נעזר גם בלעיסת המזון על ידי השיניים ובערבולו על ידי הלשון. המזון מתרכך ומוכן לבליעה. לעיסה טובה ואטית תשפר את הפירוק הפיזי והכימי של המזון ותקל את המשך העיכול. שרירי הפה והגרון מניעים את המזון לוושט.
הוושט: הצינור המתחבר לקיבה. אורכו כ־25 ס"מ אצל מבוגרים. השרירים בקיר הוושט יוצרים גלים המניעים את העוגה לקיבה. תנועה מסונכרנת זו של השרירים נקראת פריסטלטיקה, והיא מאפשרת למזון להתקדם ללא התנגדות. כאשר המזון מגיע לקצה התחתון של הוושט, הלחץ שלו מאותת לשסתום שרירי, סוגר הוושט התחתון, להשתחרר ולאפשר לו להיכנס לקיבה.
המעבר הוא בדרך כלל חד־כיווני - מהוושט לקיבה. אם המעבר הוא בכיוון ההפוך, אנחנו חשים ב"שריפה", צריבה בחזה, כאב בוער מאחורי עצם החזה. הצרבת היא תוצאה של מעבר חומצות מהקיבה לוושט. זו תופעה נפוצה ואין מה לדאוג. הסיבות לכך הן תוצאה של הרגלי אכילה, צריכה של מזונות ספציפיים, נטילת תרופות מסוימות וגם עודף משקל, הריון, בקע סרעפתי, אסתמה ועוד.
על מנת לצמצם את הסיכוי לצרבת ולהקל במקרה שהיא כבר מופיעה, יש להמעיט באכילת מזונות עתירי שומן ומאכלים מתובלים ופיקנטיים, לצמצם צריכת קפאין (קפה, שוקולד), משקאות תוססים ואלכוהול, להקפיד על כמויות אוכל קטנות, ולא לשכב או להתכופף סמוך לארוחה. בעצם אנחנו יכולים לטפל בעצמנו באי־נוחות שנובעת מצרבת באמצעות שינויים בתזונה ובאורח החיים, ולעתים גם בשילוב תרופות הנמכרות ללא מרשם. צרבת שכיחה יותר המפריעה לשגרת היומיום עלולה להצביע על בעיה רפואית ודורשת בירור אצל רופא.
הקיבה: העוגה שהגיעה לקיבה ממשיכה להתפרק. הקיבה היא מעין כיס בצורת אגס בנפח של כ־50 סמ"ק היכולה להתרחב עד פי 30 מגודלה. היא בעלת שני פתחים המכונים סוגרים. העליון מחבר בין הוושט לקיבה והתחתון בין הקיבה לתריסריון (שוער). שרירי הקיבה החזקים מערבלים את המזון. מיצי קיבה עשירים בחומצות ובאנזימים זורמים לחלל הקיבה מבלוטות המרפדות אותה, כ־2.5 ליטרים ביממה, עד להיווצרות עיסה.
וכאן נשאלת לא פעם השאלה, האם שתיית מים במהלך ארוחה או אחריה עלולה להפריע לעיכול? התשובה היא שלילית, כמובן. הגוף כל כך מתוחכם, עד שאין חשש שהמים ידללו את מיצי העיכול או יפריעו לעיכול. למעשה, שתיית מים במהלך הארוחה או אחריה אפילו מסייעת לעיכול. מים ונוזלים אחרים עוזרים לפרק את המזון כך שהגוף יספוג ביתר קלות את החומרים המזינים. כאשר הקיבה מתמלאת, נשלחים אותות עצביים אל המוח המודיעים על שובע.
אי אפשר להתעלם מתופעת ה"בטן המקרקרת". קולות של הבטן בדרך כלל נובעים מעיכול תקין. הבטן מקרקרת כשאנחנו רעבים, אבל גם לאחר ארוחה, כאשר מזון מתעכל, או בין ארוחות.
"בטן ריקה אינה יועץ פוליטי טוב", אמר אלברט איינשטיין. הרעב והתיאבון נשלטים על ידי מערכת מורכבת של אותות עצביים וחומרים דמויי הורמון המיוצרים בעיקר על ידי מערכת העיכול. לאחר הפסקה בצריכת מזון במשך זמן מה, חומרים אלה משתחררים וגורמים לחלק במוח - היפותלמוס - "לעדכן" בצורך לספק מזון לגוף.
ה"הודעה" הנשלחת לקיבה ולמעיים מעוררת התכווצויות שרירים, שחרור חומצות ונוזלי עיכול אחרים - מה שגורם לקולות הבעבוע של הבטן הרוטנת. אגב, גם מחשבה, מראה או ריח של מזון יכולים לעתים לעורר את התגובה הזאת. גוף ונפש, אמרנו?