מערכה ראשונה

“כריכים יש?”
“יש!”

“מים יש?”
“יש!”
“תרסיס פלפל יש?” 
“אמא, תירגעי. יש”.
“פרוק, בדוק ונצור?”
“פרוק, בדוק ונצור. אפשר ללכת?”
“משוחררים”.
תכירו את מסדר הבוקר של הימים האחרונים בבית משפחת ויץ. תגידו: “שוב באה זאת על ראשנו עם המצב”, ואתם צודקים. אני רוצה לכתוב על כל מיני דברים, אבל כמו זבוב טורדני, המצב יושב לי בתוך האוזן התיכונה ומפר את האיזון. 

מערכה שנייה
אמא, זאת אני, מעורבבת עם עצמה. מצד אחד, היא מאוד רוצה לקנות חלב, שיהיה לילדים לבוקר שלמחרת. מצד שני, אפילו הדרך לסופרמרקט מפחידה אותה. מצד שלישי, אם למות כמו כלבה, שיהיה בדרך לסופר, בדרך להביא חלב לילדים. שיהיה מוות הרואי.
 
מערכה שלישית
אמא יוצאת לסופר. היא מרגישה את השליחות מפעמת בה, לפחות כמו אלה במשוריינים שהיו בשיירות להר הצופים ב־48’. האדמה בוערת. או שאולי נדמה לה? 

מערכה רביעית
פעם, כשחיפשנו לקנות את הדירה הראשונה שלנו, כיתתנו רגליים בין שכונה לשכונה בעיר. כמה שראינו יותר דירות, ככה רצינו אותן פחות. בסוף מצאנו דירה נחמדה. נחמדה, לא יותר. היה צריך רק דבר אחד קטן שיכריע את הכף לכאן או לכאן. אז קפצתי לסופרמרקט השכונתי והבנתי: בעגלות הקניות בסופר או במכולת של השכונה תמיד שוכנת האמת. שם, בין המדפים, למדתי על סכסוכי שכנים, על גן השעשועים ועל מה שקורה בבית הספר השכונתי. החלטתי שהדירה הזאת לא בשבילנו. למה נזכרתי? עברו למערכה הבאה.

מערכה חמישית 
אם בימים כתיקונם הסופר הוא קווים לדמותם של תושבי השכונה, בימים קשים הוא מיקרוקוסמוס של החברה שלנו. שעת ערב מוקדמת, הסופר די שומם. במחלקת הגבינות עומדת בחורה צעירה עם שני ילדיה. “סליחה”, היא פונה אל העובדת בגבינות, “לא מנקים פה? הילד שלי החליק פה על ביצה שנשברה למישהו”. בזמן שהיא מתלוננת, התינוק שלה מחזיק בקבוק משקה חלב הפוך ויוצר שלולית קטנה של נוזל ורוד. “חצי מהעובדים לא הגיעו היום. בעיקר ערבים”, אומרת לה האישה מהגבינות. “אז מה יהיה? לא יהיה מי שינקה?” הנה. הציבה את המשתנים במשוואה שלה: מצב ביטחוני מינוס ערבים שווה סופר מלוכלך. 
 
“את יכולה להביא לי בבקשה נייר מגבת? אני אנגב”, אני מבקשת מהגברת של הגבינות, רוכנת אל כתם הביצה שהתחפשה ואל השלולית הוורודה. עושה תנועה מיומנת של ניקוי, אפילו שאני גברת רמת מעלה, ומחייכת אל הגברת הנכבדת ממשוואה במעלה שלישית.

 מערכה שישית
 עכשיו זה אני והאישה של הגבינות. יש רק דבר אחד יותר מסריח מהגבינה הכחולה שהיא חותכת. המצב.