כאילו לא די במתרחש מחוץ לכותלי הבית, השבוע התרגשה על ראשינו, דיירי בית משפחת ויץ, הפתעה חדשה: שיעורי פיקוד העורף המתקיימים בכיתתו של צעיר הדיירים.
יום־יום, שעתיים, כל השבוע. לטובת המשימה נרתמה מדריכה מפיקוד העורף כמובן. חיילת רהוטה ורצינית, אבל היי, הדבר החשוב באמת זו החשיפה של התלמידים: החיילת היא קרובת משפחה של עמוס תמם.
ביום חמישי, בתום שבוע אינטנסיבי, הגיע שלב הסיכומים בחוברת העבודה. אמא, זו אני, פינתה זמן והתיישבה לצד בנה מול חוברת מתומצתת הנושאת את השם “תוכנית חירום משפחתית”.
העולם מתחלק לשתי אסכולות עיקריות: אלו שסבורים שמה שלא יודעים לא כואב, ואלו שמשוכנעים שהכי טוב לדעת הכל כולל הכל. כותבת שורות אלו מאוד מעריכה את בני האסכולה השנייה, אולם על אף ניסיונותיה הכנים לנהוג באחריות מרבית, היא נוהגת להיצמד לאסכולה הראשונה.
השבוע תם עידן. היא נאלצה, הודות לבנה, להתבונן באומץ ולראות את פוטנציאל השיבוש של כל איבר ואיבר של המציאות.
נחזור לחוברת. “משימה ראשונה: חשבו ביחד אילו מצבי חירום עלולים להתרחש בבית ובסביבה”. מדהים לראות מה ילדים קולטים. כלום לא נעלם מעיניהם: “שריפה”, “טורנדו”, “רעידת אדמה”, “ירי רקטות”, “סופות חול”, הוא כתב. הפרקים שמגיעים לאחר מכן נושאים כותרות כגון “נשארים בבית” (כלומר באילו ממצבי החירום), “כיצד בוחרים מרחב מוגן בביתנו”, “הבית שלנו” – עם טבלה שבה התלמידים צריכים למנות את החדרים בבית, ועמודה שבה עליהם לזהות את היתרונות של כל חדר וחדר. אגב, בטבלה שלנו יש רק יתרון אחד: “בחדר של אמא ואבא ובסלון יש מרפסת. במקרה של שריפה אפשר לברוח אליה”. ויש עוד פרקים כמו “עוזבים את הבית”, “רעידת אדמה”, “ציוד חירום” ועוד.
העיסוק בשאלות שמעלה החוברת הזכיר לי את הבדיחה על הילד והאבא שהולכים לגן החיות. הילד עוצר ליד בעל חיים אקזוטי. “אבא, מה זה?” הוא שואל. “אין לי מושג, בני”, משיב לו האבא. “ואיזו חיה זו?” הוא שואל על ציפור ורודה. “וואלה לא יודע, בני”, עונה לו אבא שלו. “וזו?” הוא שואל על אחד המכרסמים. “באמת לא מכיר, בני”, עונה לו האבא. הם ממשיכים לפסוע כמה מטרים והילד שואל: “מפריע לך שאני שואל כל כך הרבה שאלות?”. “חס וחלילה”, עונה לו האבא. “אם לא תשאל, איך תדע?”.
כמו בגן החיות, כך אצלנו. “אמא, איפה הברז הראשי?” שאל בני. “אין לי מושג. נשאל את אבא”. “אמא, איפה נמצא תיק העזרה הראשונה שלנו?” “אין”. “אמא, איפה יש תיק עם חפצים שינעימו את הזמן שלנו בזמן אסון?” “נכין”. לכי תגידי לילד שלך שבבית הזה גרים שומרי חוק שלא משתמשים בסמים באופן עקרוני. “אמא, אם כל הבית עולה באש, לאן הולכים?” “לא יודעת”. לרגע חשבתי לחזור לחברים שלי מאסכולת ה”מה שלא יודעים לא כואב”, אבל אז ראיתי תשובה אחת בכתב היד המתוק הזה שלו. ליד השאלה: “באיזו מידה אתם מרגישים שמשפחתכם מוכנה לקראת מצב חירום”, כתב: “במידה מועטה. הם לא למדו”. המציאות נכנסה למכשיר MRI ענק, וזהו. מכאן אין דרך חזרה.
עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (11)
אני לא יכול לספור את הפעמים ששמעתי הורים מתלוננים על זה שהם לא ישנו בלילה. פעם כי לתינוק שלהם בקעו שיניים, פעם כי היו לו כאבי בטן, ומיליון פעמים כי הוא איבד את המוצץ. אחרי שהסבירו לי שכל סרט עלול להיות סכנה ולכן לא קושרים את המוצץ לשום דבר, חשבתי וחשבתי מה אפשר לעשות, ואני רואה שמישהו כבר חשב על הפתרון במקומי: מוצץ מסיליקון זוהר בחושך! על כל היתרונות האחרים של המוצץ אפשר לקרוא על האריזה של NUK, אבל נראה לי שמה שבעיקר מעניין הורים מותשים זה שהוא לא ילך שוב לאיבוד, ואפשר יהיה למצוא אותו צ’יק־צ’ק. לילה טוב!
זוג מוצצי NUK זוהרים, מחיר: 39.90 שקלים
מוצצים זוהרים של NUK
המלצת תרבות
יעקב עצם את עיניו ופקח אותן שוב. כן, הרכבת המשונה עדיין עמדה שם.
“אף פעם לא ראיתי רכבת כזאת”.
“אף אחד לא ראה. זו רכבת מיוחדת במינה”, הסביר עמנואל. “היא תולעת ספרים, אבל גם רכבת. בוא, ניכנס”.
הוא משך את ידית דלת הקרון כלפי מטה, פתח את הדלת, ואז התכופף והרים מזוודה גדולה, שהייתה מונחת על הרציף, וטיפס במדרגות הקרון. “עזור לי”, התנשף.
יעקב דחק את המזוודה כלפי מעלה, ועמנואל, שעמד על המדרגה העליונה, משך אותה אליו.
“מה יש במזוודה?”, “עיתונים ישנים”, אמר עמנואל. “התולעת זקוקה לדלק, ולכן לקחתי ערמות עיתונים ישנים”.
ארבעה עשורים לאחר צאתם למסע הראשון, יעקב ועמנואל שוב מתגמדים וחוזרים למסעם הדמיוני בתולעת ספרים. במהלך המסע הם פוגשים בגיבורי ספרות הילדים, משחרזדה ושרלוק הולמס, דרך מרי פופינס והברון מינכהאוזן, ועד רובינזון קרוזו ובילבי. מפגשים עם ידע, הומור דק ושפה נפלאה לילדים סקרנים ולהורים שמתגעגעים לתולעת עצמה, ל”יותם וההיפופוטם”, “עוג הגדול ועוג הקטן” ולעוד יצירות מקסימות של יעקב שביט.
"מסע בתולעת ספרים" מאת יעקב שביט, הוצאת עם עובד, מחיר: 48 שקלים
כריכת הספר “מסע בתולעת ספרים"