כשאנחנו מדברים על שכול, אנחנו נוטים להתמקד בכאב הנפשי, בזיכרון, בגעגוע, באובדן עצמו. אבל, במפגש היומיומי שלי עם משפחות שכולות, מתברר שוב ושוב שהאבל לא נשאר רק בלב. הוא נוכח מאוד גם בגוף: בעייפות מתמשכת, במתח שרירי, בקשיי שינה ובתחושת דריכות שלא מרפה.
זו לא תחושה מקרית. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שאבל הוא גם תהליך גופני, שבו מערכת הסטרס פועלת לאורך זמן ומשפיעה על מגוון מערכות בגוף. לכן, לצד השיח הרגשי והטיפולי, עולה בשנים האחרונות הבנה שלתנועה ולפעילות גופנית יש תפקיד משמעותי בתהליך ההתמודדות עם אובדן.
מהניסיון הקליני ומהמפגש עם משפחות שכולות, אפשר לראות עד כמה זה קורה בפועל. אנשים לא תמיד מגיעים לפעילות מתוך רצון "לעשות ספורט”, אלא מתוך צורך בסיסי יותר: למצוא רגע של נשימה. כך למשל, הורה שכול שמצטרף לשיעור יוגה לא מחפש בהכרח חיזוק פיזי, אלא מקום שבו אפשר להרפות מעט. צעירים שאיבדו אדם קרוב מצטרפים לקבוצות ריצה, לא כדי לשפר ביצועים, אלא כדי לאפשר לעצמם להיות בתנועה גם כשהרגש תקוע.
המשמעות של הפעילות הגופנית במצבים כאלה רחבה יותר מההשפעה הפיזית שלה. ראשית, היא מסייעת בוויסות רגשי: הפחתת מתח, שיפור מצב הרוח והקלה בתחושת העומס. מעבר לכך, היא מאפשרת עיבוד שאינו מילולי של הכאב. עבור רבים, במיוחד בשלבים הראשונים של האבל, קשה מאוד לדבר על מה שקרה. התנועה יוצרת מרחב שבו אפשר להרגיש מבלי להידרש להסביר.
היבט חשוב נוסף הוא תחושת השליטה. אובדן מערער את תחושת היציבות ומשאיר לא פעם חוויה עמוקה של חוסר אונים. בתוך מציאות כזו, עצם הפעולה של לקום, לצאת ולהיות בתנועה מחזירה בהדרגה תחושה של מסוגלות. זו פעולה קטנה, אך בעלת משמעות גדולה בתהליך השיקום.
ולבסוף, יש גם את המרכיב החברתי. פעילות קבוצתית יוצרת שייכות שאינה תלויה בדיבור על האובדן. האפשרות להיות עם אחרים, גם בלי להסביר או לשתף, מפחיתה במידה מסוימת את תחושת הבדידות שמלווה רבים מהמתאבלים.
חשוב לומר: פעילות גופנית איננה פתרון לשכול, והיא אינה "מרפאת” את הכאב. אבל היא כן יכולה לשנות את האופן שבו נושאים אותו. היא מאפשרת לאדם להיות בתנועה גם בתוך תקופה שמרגישה קפואה, ולמצוא חיבור מחודש לגוף ולחיים עצמם. לפעמים, בתוך מציאות של אובדן, הצעד הראשון קדימה מתחיל דווקא בצעד פשוט של תנועה.
התרעות פיקוד העורף