האקדח המעשן: מה גורם לכל כך הרבה צעירים לצרוך סמים בהודו?

הם ביקרו “בבית החם” במנאלי, המנוהל על ידי כפר איזון המסייע לישראלים במצוקה, והגיעו לעיירה קאסול. “ההארדקור של מי שמשתמש בסמים מגיע לקאסול. זו עיירה שפוקדים אותה בעיקר ישראלים. סצינת השימוש בסמים שם מאוד נפוצה.

זה מתחם סמים ישראלי עם הרבה מאוד עברית, בשלטים ובכלל. אם אתה תרמילאי סחי או מעשן רק מדי פעם, קאסול פחות מעניינת אותך. שם אתה רואה את מלוא הסצינה”, אומרת בוני־נח, חברת הנהלת איל סם - החברה הישראלית לרפואה וטיפול בהתמכרויות, ויועצת לרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול.

בקאסול פגשו חברי המשלחת צעירים צמודים לצ’ילום, כלי המשמש לעישון. רבים מהם מלאים מרירות וטענות כלפי החברה הישראלית. “נתתם לי ריטלין מגיל צעיר, הפכתם אותי לזומבי, ילד שלא מבין כלום. שיחקתם בי, היה לכם נוח”, אמר להם אחד הצעירים, שמהרגע שהגיע לשם נמנע מלשוב לארץ.

“מבחינתו, השימוש בחשיש, כל הזמן וכל היום, זו התרופה שהוא צריך. הייתה לו תחושה של שליטה. אני שולט, אתם כבר לא יכולים עלי. בסמים אחרים, כימיקלים, כך אמר, הוא לא נוגע”, מספרת בוני־נח, המכהנת גם כראשת המסלול לקידום נוער במכללה האקדמית בית ברל ומרצה במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל.

"לא יכולנו שלא לראות בגרעין הקשה בקאסול את החיפוש", מסבירה בוני־נח. "תחושה של ילדים אבודים שהמדינה שלנו לא השכילה לנגוע בהם, להבין אותם כשהיו צעירים. בהודו הם באו למצוא מרפא ומזור לנפש. זו, כמובן, לא הכללה לגבי כל התרמילאים. נראה כי הם משדרים ומדברים על כאב, חיפוש, בלבול, רצון בריפוי נפשי. הפתרון לכך, עבור חלקם, הוא קודם כל הודו”.

בקרב התרמילאים הישראלים הודו נחשבת למדינת הסטלנים. ארץ זולה שבה היצע סמים רב, זמין וזול, וגורמי האכיפה בה כנראה מעלימים עין. הקשר בין התרמילאים הישראלים והודו הוא חזק. הוא החל במחצית שנות ה-90 ונותר בעינו עד היום, הן בעיני החברה הישראלית הרחבה והן בעיני מבוגרים וצעירים רבים, עד כדי כך שצעירים רבים מצהירים כי “להודו הם לא נוסעים מכיוון שהם לא רוצים להשתמש בסמים”.

אבל גם בהודו, מתברר, מתקיימת סלקציה טבעית דומה בהתאם למקומות מסוימים. במדינה קיימים מתחמי סמים מיוחדים הידועים לתרמילאים מכל העולם - גואה בדרום, מנאלי בצפון.

עבור תרמילאים ישראלים זו העיירה קאסול. אתרים אלה נחשבים כחובה, כאלה שצריך לפקוד אותם. מחקר סוציולוגי-קרימינולוגי חדש של ד”ר בוני־נח, של מנהל כפר איזון עומרי פריש ושל ד”ר זיו כרמל, הוא הראשון שנערך במתחם הסמים קאסול בצפון הודו.

הוא מנסה להשיב על שאלות כמו מדוע לא כל התרמילאים הישראלים בהודו יגיעו לעיירה, המושכת אליה בעיקר את הגרעין הקשה של המשתמשים בסמים; מהם העמדות ודפוסי השימוש בסמים של אלה שכן מגיעים לקאסול; מה דעתם על הממסד הישראלי; והאם השימוש האינטנסיבי בסמים הוא בגלל הודו והטיול או שמא הכל התחיל מזמן, בישראל, ומה כל זה מעיד עלינו – על החברה הישראלית.

“הישראלים נחשבים לבעלי קשרים, יודעים להשיג דברים”, אומרת בוני־נח. “לא פגשתי אף מדינה שהקימה בית חם עבור התרמילאים שלה. תחושה שכאילו הודו זה כמו שאתה בישראל. יש למי לפנות כשצריך. הביחד בא לידי ביטוי גם בנושא הסמים”.

המשתתפים במחקר נשאלו מי לדעתם משתמש הכי הרבה בסמים. רובם טענו שהישראלים והאירופאים, בדגש על איטלקים ואנגלים. מטרת המחקר הייתה לבחון את שימוש הסמים בהודו כפי שהוא משתקף בעיני תרמילאים ישראלים השוהים במובלעת ישראלית מובהקת, שהחליפה בשנים האחרונות את מנאלי וזכתה בבכורה.

בקאסול ניתן למצוא את סוחרי הסמים ואת הסמים די בקלות. אפשר גם לסמוך על המקומיים שהם בקשר עם המשטרה – מה שנוסך בתרמילאים ביטחון, כיוון ששימוש והחזקה של סמים בהודו אסורים על פי החוק. 

חלק מהתרמילאים נכנס לנושא הסמים באופן עמוק. חלק פונה להיבט הרוחני והופך דתי (על כך יעידו בתי חב”ד הפזורים ברחבי הודו). אחרים עוברים חוויות רוחניות במקדשים. ויש החוזרים לישראל ובוחרים במקצועות הטיפול, העבודה הסוציאלית, הטיפול האלטרנטיבי ועוד.

“הודו משמשת כסוג של תרפיה עבור חלק מהישראלים המגיעים לשם, חלק מריפוי פסיכולוגי. הדמעות זולגות ביתר קלות, ההתחברות הנפשית עם עצמך, התחושה שאתה חשוף”, מספרת בוני־נח.

באחד הכפרים בצפון הודו פגשה המשלחת אלמנה ישראלית צעירה שאיבדה את בעלה לא מזמן. היא הגיעה עם שני ילדיה הקטנים ומטפלת. מבחינתה, הודו היא הטיפול הנפשי שנזקקה לו. “משום מה, היא ידעה כי בהודו תמצא כנראה את התשובה”, אומרת בוני־נח.

“הצרה היא שחלק מהצעירים לוקחים את הכיוון של הסמים. גם זה סוג של ריפוי עצמי. אם אתה מחפש בסמים את האלמנט של לשכוח מצבי חיים או פגיעות שהיו לך בגיל צעיר - כאן הבעיה. פגשנו גם תרמילאית צעירה שהתמודדה בעבר עם פסיכוזה נפשית בגלל סמים".

 "נדיר למצוא תרמילאי שלא התנסה בסמים בכלל". צילום: חגית בוני-נח
 

"בהודו היא עישנה ‘רק קנביס’. היה חשוב לנו ליידע אותה שהמשך העישון זו המתכונת להתקף פסיכוטי נוסף”. בוני־נח מבקשת להדגיש שלא כל התרמילאים הם ההארדקור. צעירים רבים בהודו מעשנים בעיקר קנביס וחוזרים לישראל להמשך מסלול חיים נורמטיבי.

“לעתים העישון הוא חלק מנורמת הטיול, מהחקר העצמי שלהם. ובכלל, רובם הגדול לא מגלים את הסמים בפעם הראשונה. זה התחיל עוד בארץ”.

“החבר’ה הצעירים שעשו צבא מרגישים גיבורים, לוחמים שיכולים לעשות הכל, במיוחד שהכל נראה בהודו ללא גבולות. למשל לנסוע בלי קסדה באופנוע כשחוצים חצי מדינה. אגב, במחקר שאלנו גם לגבי התנהגויות סיכוניות של נהיגה ושימוש בסמים ובאלכוהול".

"יש חבר’ה שכן נוהגים בהשפעת סמים, בעיקר קנביס. כלומר, אם בצבא היית בשיא הגבולות, פקודות וכו’, הודו היא ההפך הגמור של הצבא. תחושת חופש מטורפת. נוספת העובדה שמאוד זול שם ואתה מרגיש בגג העולם".

“מדדנו במחקר גם אושר: איפה היית ממקם את תחושת האושר שלך? רובם טענו שהם מאוד מאושרים. 72% טענו כי מדד האושר שלהם הוא בין 8 ל-10 במדד של 1 עד 10. משיא של ‘לעשות מה שאומרים לך, היררכיה’, לשיא החופש וההחלטה, הבחירה האישית. לעתים זהו מצב שהוא די מבלבל”.

המציאות הצבאית לא מדלגת כמובן על השפה. בסלנג התרמילאי אפשר למצוא מונחים צה”ליים: מ”פ (מסטול פצצות), ניקוי קנים (ניקוי הצ’ילום), חוטר (מוט הניקוי). לפעמים גם לובשים חולצות של “הסיירת”.

“הם הולכים בעיקר להכיר ישראלים אחרים או את הודו באופן כללי. ההודים לא מעניינים אותם. בתחושה שלי, החבר’ה הצעירים לא באמת הולכים לגלות את הודו ואת ההודים. זה אולי אפילו סוג של טקס מעבר לישראליות. עושים טרקים, מסתובבים במקומות מוכרים ומסתובבים בחבורות. לא באמת מתחברים לתיירים ממדינות אחרות.

הם חוזרים יותר עם חוויות של חברים ישראלים שפגשו בטיול. במיוחד זה נכון לגבי הרובצים, אלה שממש משתקעים במובלעות הישראליות. הם באו יותר לכבוש. עשינו את זה, טיילנו שם, היינו בבית חב”ד, בעיקר בימי שישי בערב, אבל גם בחגים. תחושה של חיפוש אחרי ישראלים אחרים בטיול”.

סיפור התרמילאים והסמים אינו חדש. ובכל זאת יש עצימת עיניים ונדמה שאין הכוונה. “מצאנו במחקר שרובם החלו להשתמש בסמים עוד בארץ, עוד לפני הטיול, ולכן כל הנושא של מניעה והסברה חשוב מאוד עוד בגיל צעיר", אומרת בוני־נח. "השוני בטיול הוא תכיפות השימוש. אם בארץ אתה מעשן פה ושם או לוקח אקסטזי או אל־אס־די בסופי שבוע, במסיבות או באירועים, בהודו זה הרבה יותר".

"בארץ יש ילדים אבודים עם סיפורים אישיים על מסלול חיים לא קל. צריך להתמקד בילדים עם הפרעות קשב וריכוז, בילדים עם בעיות שונות. הם הכי מועדים להסתבך כתוצאה מהסמים. הסמים, בעיקר קנביס, גם גורמים לך לחפור בתוך עצמך, לשאול שאלות קיומיות. זה מועצם בהודו, עם כל האווירה שם”.

“נדיר למצוא תרמילאי שלא התנסה בכלל בסמים. יש הרבה מטיילים, אגב, לא ממש צעירים, שמטיילים באמת כדי להכיר את הודו. להם יש מאפיינים קצת אחרים מהתרמילאים הממוצעים. בהודו, אם אתה לא נוגע כלל בעישון, תרגיש אאוטסיידר". 

"ידוע שחלק מהנורמה בטיול להודו זה גם עישון, ולכן יהיו צעירים שלא ירצו להגיע לשם בגלל זה. כבר שמעתי ביטויים בקרב צעירים או סטודנטים: ‘מה יש לי לחפש בהודו?’. חבל שהודו מתקשרת פה עם סמים. זו מדינה יפהפייה ומרתקת מכל הבחינות”.