התואר ״דוג׳ה״, דוכס, המתאר את שליטה של רפובליקת ונציה, נטבע בשלהי המאה השביעית לספירה. הדוג׳ה הראשון נבחר בידי התושבים באיי הלגונה של נהר הפו, שנשפך לים האדריאטי. :משך אלף שנים, עד לחיסולה בידי :פוליאון ב־1797, שמרה הרפובליקה על הדרך שבה נבחרו שליטיה, שהיו ׳ראשונים בין שווים״. הדוג׳ה היה מפקדו של הצבא, בכיר הכנסייה והוא עמד בראש מערכת השלטון האזרחי ברפובליקה. במקביל, שכרו היה נמוך ונאסר עליו להעסיק בני משפחה. הדוג׳ה נבחר אומנם לכל חייו, אך הוא לא היה שליט כל יכול. על פעולותיו פיקחה המועצה הגדולה של ונציה, שמנתה את כל הגברים בני 25 ומעלה מקרב 80 המשפחות המיוחסות בעיר.
היה זה סוג של אוליגרכיה מאוזנת כוחות, ששררה בה ההבנה שכדי לשרוד כדאי לדאוג לכלל. לכן, אין זה מפתיע שהרפובליקה שהחזיקה מעמד כאלף שנים כונתה ״השלווה ביותר״ -Serenissima. כנראה שהוונציאנים הבינו משהו שאזרחי המאה ה־21 מתקשים להפנים.
הדוכסים הראשונים של ונציה הרחיבו את שטחיה על פני הביצות בבניית גשרים, תעלות, בנייני אבן וביצורים שנתמכו בבסיסם בעמודי עץ. במאה התשיעית הוקם המבנה התחילי של ארמון הדוג׳ים (פלאצו דוקלה). הוא נועד לשמש כאכסנייה לדוג׳ה, למשרדי השלטון ולמערכת המשפט. המבנה המרשים עדיין ניצב באותו מקום, נוכח הים, ובסמוך לכיכר סאן מרקו, שנק־ ראת כך על שמו של פטרון העיר.
ה"דוקלה", בכיכר סן מרקו
מרקוס ״המבשר״ נלווה לפאולוס במסע הצליינות הנוצרי הראשון ולאחר מותו נטמן באלכסנדריה. סוחרים ונציאניים גנבו את גופתו והביאוה לעירם. כדי להביאו למנוחת עולמים הקימו בני העיר את הבזיליקה לצד הכיכר ובשכנות לארמון הדוג׳ים. שני המבנים - הארמון והבזיליקה - נחשבים לפאר היצירה האדריכלית של ונציה.
מופת אדריכלי
כיכר סאן מרקו רחבת הידיים היא אתר התיירות הפופולרי של ונציה והיא היחידה בעיר הנקראת פיאצה. נושקת לה פיאצטה סאן מרקו שניצבת מול הים, ובאחת מפאותיה ממוקם הארמון. יחדיו יוצרות שתי הכיכרות את צורת האות ר'. הפיאצה היא הגדולה מבין השתיים, תבניתה קרובה למלבן והיא מוקפת במבנים מרשימים -הבולט שבהם הוא בזיליקת סאן מרקו שממוקמת בצד המזרחי של הכיכר.
עוד מבנה ראוי לציון הוא מגדל השעונים, שניצב בפינה הצפונית של הכיכר. בחזיתו מצוי שעון ענק שפועל מאז 1499. על גגו ניצבים שני פסלי נחושת של ״מורים״ (שבויים אפריקאים) שמכים בפעמון מדי שעה. מול הכנסייה מתנשא מגדל הפעמונים - הקמפנילה - של סאן מרקו, הגבוה במגדלי העיר. את הרחבה המרכזית של הכיכר מקיפים משלושה צדדים שלושה מבנים אחידים בצורתם המכונים פרוקורטיה.
המבנים הנם בני שלוש קומות, כשבקומת הקרקע ממוקמים כיום בתי קפה יקרים וחנויות של מותגים יוקרתיים. מבנים אלה שימשו את הפקידות ומערכת המשפט, וכיום הם מאכסנים, בין השאר, את מוזיאון קורר שהוקם על ידי נפוליאון ומציג פריטים היסטוריים ויצירות אמנות, וכן את המוזיאון הארכיאולוגי.
הבזיליקה, על חמש כיפותיה, היא מופת לאדריכלות שמשלבת את העיצוב הביזנטי עם האדריכלות המערבית. החזית שלה ושעריה, כמו גם תקרותיה שעטורות בפסיפס מוזהב, מרשימים, ובשעות היום רבים צובאים על שעריה כדי לזכות בהצצה בחלק מאוצרותיה. התאורה אינה מספקת, אולם העובדה שהביקור בחלל המרכזי של הכנסייה הוא חינם הופכת את החלל המיוחד למוקד משיכה פופולרי.
לעומת זאת, בארמון הדוג׳ים שנושק לכנסייה ציבור המבקרים דליל. מחירו של כרטיס כניסה עומד על 20 אירו (והוא מאפשר כניסה לעוד שלושה מוזיאונים בכיכר סאן מרקו). כרטיס המכונה ״מוזיאון פס״, שמחירו 32 אירו, מאפשר כניסה לשורה של מוזיאונים (כולל קה רצוניקו הנפלא וכן מוזיאוני הזכוכית והתחרה שבאיים). מצאנו שה־ עסקה משתלמת. תוספת של 14 אירו תזכה את המבקר בארמון בסיור מודרך באגפים הסודיים שלו. חלקו העיקרי של הסיור יוקדש לתאי הכלא. אכן, הסיפור מעניין. בעיקר מפני שגיבורו המרכזי הוא קזנובה, אבל לשם כך עדיף לקרוא את הביוגרפיה שלו, שיצאה עתה לאור במלואה בתרגום עברי (הוצאת אסטרולוג).
בניית ארמון הדוג׳ים, שחזיתו פונה לפיאצטה סאן מרקו ואחד מאגפיו צופה אל הים, הושלמה במאות ה־14 וה־15. המבנה חריג: קירותיו החיצוניים בנויים משיש ורוד, חלונותיו החיצוניים מועטים יחסית וקומת הבסיס היא שילוב של אכסדרה ומעליה מרפסת (לוג׳ה), שגם בה שולבו עמודים. שתיהן בנויות משיש לבן. גם החצר הפנימית של הארמון מוקפת באכסדרה ומרפסת. קומת הקרקע שימשה את הפקידות (וכך גם המבנים שמסביב לכיכר סאן מרקו). בקומה השנייה מוקמו מגורי הדוכס ובתי המשפט. בקומה השלישית מצויים אולמות מפוארים ובהם אולם הסנאט, אולם מועצת העשרה שעסקה בענייני ביטחון המדינה, וגם אולם הפגישות של הדוכס.
בעקבות התשוקה
לאחר שטיפסנו בגרם "מדרגות הענקים" אל מרפסת הקומה הראשונה, העפלנו אל הקומה העליונה במדרגות הזהב, שתקרתן עשירה בעיטורים מוזהבים ובציורים. מכאן מתחיל מסע בין האולמות, שהוא חוויה עוצמתית שנדמית אינסופית.
תקרת מדרגות הזהב
ב-1574 פרצה שריפה בארמון, ופרנסי העיר מיהרו להטיל על אמניה את משימת שיקום עיטורי האולמות. המאסטרים של הציור הוונציאני - טיציאן, ורונזה וטינטורטו - עמלו כדי להחזיר למבנה את זוהרו. קשה להכיל את השפע בביקור אחד, וראוי לבחור מתוכו. דילגנו במהירות על פני האולמות שבהם מוצגות מפות או מאופסנים בהם כלי נשק מהתקופות המונצחות כאן, אם כי הספקנו להתרשם מאורכם של קני הרובים הכבדים ששימשו את חיילי ונציה האומללים.
האולם הגדול ביותר והמפעים ביותר הוא אולם המועצה הגדולה, שבו התאספו האוליגרכים, שמנו בתקופת השיא כאלפיים איש. אורכו של האולם 53 מטרים ורוחבו 25 מטרים. על אחד מקירותיו מצויה יצירת ענק של טינטורטו, ״גן העדן״. מדהימה באיכותה כמו במידותיה (7.45 24.65X מטרים).
המשכו של הסיור עובר מעל תעלה על גבי ״גשר האנחות״, שמוליך אל תאי כלא שנבנו לאחר שהחדרים שהוקצבו לכך בארמון (והנכללים במסגרת הסיור באגפים הסודיים) לא הספיקו. כאן משתלב קזנובה בסיפור העלילה: ג׳קומו קזנובה היה יליד ונציה, אולם הרפתקאותיו ועלילותיו של האיש המוכשר חצו גבולות. הוא חונך בלימודי כמורה, ולאחר שנטש אותם הספיק להיות חייל, מרגל, סופר, מוזיקאי, קלפן, אלכימאי ומומחה בתורת הנסתר. מעל לכל אלה זכה קזנובה בתהילה וגם התפרנס בזכות נשים מוקסמות שנפלו ברשתו. 132 היו לו בסך הכול.
ב־1755 הועמד קזנובה לדין באשמה מופרכת כלשהי ונכלא בארמון הדוג׳ים, באגף הנוח מכולם שבקומה העליונה. שם חבר לאסיר בתא שכן, כומר מושחת. קזנובה העביר לידידו מוט ברזל ופיסת שיש שהחביא בתאו, והידיד ניסר חור בתקרת חדרו ואחר כך עשה כך גם לתקרת תאו של קזנובה. בלילה שבו הערפל כיסה את שמי העיר נמלט קזנובה מוונציה ומנושיו. אל עירו שב רק בחלוף 18 שנים.
מדרגות הענקים
אחת האטרקציות התיירותיות שמוצעות לתיירים בוונציה היא מסע בעקבות קזנובה שנולד ברובע סאן מרקו - ברחוב (קאלה) מאליפייטרו, על שפת הקנאלה גרנדה - והוטבל בסמוך, בכנסיית סאן סמואל. טיול ברגל ברחובות הרובע, שתחילתו בקרבת כיכר סאן מרקו, עובר בסמטאות משופעות בחנויות של מותגי יוקרה מרחבי תבל. אך ככל שמתרחקים משם קרבים לחייה האמיתיים של עיר התעלות והכיכרות.
קאמפו הוא שמה של כיכר ונציאנית, שאליה התנקזו סמטאות אחדות. כיכרות אלו, שהוקפו בבתי מגורים, שימשו כמרכז חייהם של התושבים. בכיכר נמצאו החנויות, ולימים גם הברים ובתי הקפה. בקאמפו מאוריציו, בארמון בלאוויטה, חי המאהב של אמו של קזנובה, ושם מצאנו גם את מוזיאון כלי הנגינה של ויוואלדי. בקאמפו סאן סטפנו ביקרנו בכנסייה שנושאת את שמו של הקדוש עם חלל עתיר ממדים וציורי ענק שנשמרו במוזיאון הממוקם בתוכו.
בקאמפו סאן אנג׳לו, גם היא ברובע סאן מרקו, זומנה לנו הפתעה: עצרנו למנוחה קצרה בבר צנוע כדי ללגום כוס יין, ותוך כדי שיחה עם הבעלים הצעיר והנדיב התברר לנו שהוא ירדני. הוא הציג לנו את ידידו הפלסטיני שהגיע מעזה לביקור. על אדמת אירופה, בהנפת גביעי יין צונן, סוכמו בתוך דקות פרטי הסכם השלום העתידי.
צילומים: תלמה אדמון