מלך האמבטיה: מסע אירופי בעקבות משקה האלים המקומי - הבירה

באמברג, גרמניה, היא אחת הערים שגורמות לי להצטער על שאני לא אירופי, ובה בעת לעלוץ על כך מאוד: מצד אחד, היא יפה כמו גלויה, עם בתים ישנים שחלקם בנוי על איים בתוך הנהר השוצף שחוצה את האזור העתיק שלה.

גם מרכז העיר בת 70 אלף התושבים הוא נאה עד מאוד - עם שוק קטן שמוקם מדי בוקר ונסגר מדי ערב במדרחוב הראשי, חנויות אופנה, בתי קפה ומרתפי בירה שרובם פועלים כאן עוד מימי הביניים. אפילו האנשים ברחוב יפים, כיאה לגרעין הקשה של הבוואריות המסורתית (באמברג הייתה בירתה הראשונה של בוואריה עד שמינכן תפסה את מקומה): הם גבוהים, בלונדינים ו... צעירים - ככה זה כשרבע מאוכלוסיית העיר הם סטודנטים. זה, כאמור, מצד אחד.

אז למה עם כל התפעלותי לא הייתי רוצה לחיות כאן יותר מכמה ימים? כנראה מאותה סיבה שבגללה רובנו נוסעים לצימר בגליל כדי לנפוש, לא כדי להשתקע בו: כי בתוך כל השלווה הזאת יש סיכוי גדול שהייתי משתגע מרוב שקט בעיר שבה סקנדל חדשותי יכול להיות למשל החלפת המילוי בעוגיות של המאפייה הקרובה.

אלא שבנושא אחד לפחות באמברג אינה משעממת כפי שהיא נראית ממבט ראשון: הבירה.

זהו הביקור השני שלי בעיר היפה והרגועה הזאת, וקשה לי להפסיק לשתות בה, ולא רק לי: צריכת הבירה בחלק הזה של בוואריה עומדת על למעלה מ-200 ליטרים לנפש בשנה, אחת הגבוהות בעולם ומי ש״מצילה״ את צניחתה של גרמניה ממעמדה הרם כמעצמת בירה, עת ירדה הצריכה ביתר חבלי המדינה אל מתחת ל-100 ליטרים לשנה. רק כדי לסבר את האוזן, בישראל עומדת הצריכה השנתית הממוצעת לנפש על 14 ליטר בירה... במילים אחרות: תושב באמברג צורך בחודש את כמות הבירה שצורך חברו הטברייני, נניח, במשך שנה.

וזו לא רק הכמות כמובן, אלא גם המגוון: מרתף הבירה המפורסם ביותר בעיר נקרא ״שלנקרלה״, והוא מגיש בירה מקומית בטעם מעושן ובשרני כל כך, עד שאני ממליץ לעמיתי שומרי הכשרות ללגום ממנה רק כדי להבין מהו טעמו של ״בייקון״ (הבירה היא נטולת בשר כמובן, אבל הטעם דומה להפליא לזה של בייקון מעושן. ממש חטיף ובירה בלגימה אחת), לעומת זאת, באשר לתפריט האוכל, מוטב כי יביאו סנדוויץ' מהבית: הבחירה היא בעיקר בין נקניקיות מחזיר לשוק צלויה שלו - ואם תוסיפו בצד גם כדור של תפוחי אדמה (אם תרצו, גרסה בווארית לפירה) ולחם קימל מרוח בחרדל עם דבש וקארי - קיבלתם את טעמה של בוואריה. אגב, כדי לא להרתיע חובבי בירה שהם גם שומרי כשרות (אם כי לא מהמחמירים, שכן גם הבירה כמובן אינה כשרה למהדרין) מלבקר בחבל הארץ הנהדר הזה, צריך לציין שהתנועה הצמחונית עשתה למענם עבודה נהדרת: אפילו בבתי הבירה השמרנים ביותר, הסתננו כבר כמה מנות צמחוניות לתפריט. 

בפעם הראשונה ביקרתי כאן לפני קרוב לשנה כדי להכיר את קרלה אמבר. צר לי לאכזב אתכם: לא מדובר בדוגמנית־על ממוצא בווארי־עיראקי, בעלת שיער זהוב שופע ודרך מוזרה להגות את האות ק׳, אלא בסוג של שעורה דו־טורית שמשמשת כחומר הגלם להכנת הגרסה הישראלית החדשה של טובורג רד.

השעורה מגיעה ממלתתת ויירמן, מרכז גדול של סחר בשעורה לצורכי בירה: הויירמנים, המשפחה שייסדה ומנהלת את המקום כבר למעלה מ־135 שנים, קונים שדות של שעורה (תוך כדי מאבק בחברות האנרגיה שמעדיפות שהחקלאים יגדלו עבורן תירס או לחלופין, יציבו בשדותיהם קולטי שמש לייצור אנרגיה סולארית), מאחסנים את התבואה, מעבירים אותה תהליך של הלתתה (הנב־ טה מבוקרת של הגרעין, שמייצרת אנזימים שהופכים את העמילן לסוכר הלתת, המאלט - שמאוחר יותר יתסוס ויהפוך לאלכוהול), קולים אותה - ומשווקים למרבית יצרני הבירה בגרמניה ולעוד רבים ברחבי העולם.

על העסק חולשת ביד רמה סבינה ויירמן, שהתחילה לנהל את המקום כבר בשנות ה־20 לחייה, כלומר לפני קרוב ל־40 שנה. סבינה היא ״בלבוסטה״ בווארית במלוא מובן המילה: העובדים אוהבים אותה, אבל גם עוברים לדום כשהיא חולפת במסדרונות מפעל הלתת שלה. את הביקור היחיד שלה בישראל, בנובמבר 1995, הגברת ויירמן כנראה לא תשכח לעולם: המשפחה התאכסנה במלון קינג דיוויד בירושלים כשנרצח יצחק רבין. הנהלת המלון שהתכוננה לאירוח האישים שיבואו ללוויה, הציעה לאורחים מלונות חלופיים ופיצוי כדי שיפנו את חדריהם, אבל הויירמנים התעקשו להישאר בחדרים שהזמינו, ובמשך היומיים הבאים זכו להחליף במעלית ברכות שלום עם מנהיגי כל העולם.

רק שעם כל הכבוד למשפחת ויירמן החביבה, הרי שעצרנו בבאמברג רק כדי להגיד שלום בדרך לצ׳כיה, כדי לראות ״פלור מאלטינג״, כלומר הפיכת שעורה ללתת בדרך המסורתית. אם זה מעניין אתכם, הרי שאני מבטיח הסבר קצת יותר מפורט במסגרת שבהמשך. אם לא, אתם מוזמנים להסתפק בידיעה שמדובר באחד השלבים החשובים בדרך שהופכת חלקת שדה של שעורה לחבית של בירה.

לצ׳כיה ולגרמניה אין היום גבול פיזי שניתן להרגיש כשחוצים אותו, והסימנים העיקריים לשינוי הריבונות הם שעבור הבירה שאני לוגם בכל עצירה באחת מתחנות הדלק שפזורות לאורך הכביש, אני משלם בכתר צ׳כי במקום ביורו, וכן, אגב אותם כבישים ממש - שמהמורות שמקומן לא יכירן על האוטובאן הגרמני, מקפיצות כהוגן את הנוסע בכבישי צ׳כיה. רק למען הסר ספק ובל יחשוב מישהו שאני מעודד צריכת אלכוהול בעת נהיגה, אבהיר שהובלנו לכל מקום בידי נהג מקצועי, אומנם קצת נודניק, אבל ״סאחי״ - וזה מה שחשוב.

כך, אחרי בקבוק קוניאק, בקבוק וויסקי ומספר לא ידוע של בירות שנחלקו בין חמישה-שישה שתייני-על, הגענו אל ״פרדיננד״, מלתתה ומבשלה שמרוחקת כ־40 קילומטרים בלבד מהבירה פראג.

זוכרים איך בפתיחת ״החייל האמיץ שווייק״ מקונן שווייק על כך ש״הרגו לנו את הפרדיננד״ (הרצח בס-ראייבו שהיה העילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה)? ובכן, זה אותו אחד ממש! המקום הפסטורלי הזה היה שייך בעבר למשפחת המלוכה האוסטרו־הונגרית, שתמונותיה מעטרות את קירותיו ושהבירה שלה נקראת על שמו של יורש העצר הירוי עד עצם היום הזה. בתוך כל גל האנטי־ישראליות ששוטף חלקים רבים באירופה, מחמם את הלב לראות אנשים שמתרגשים לראות ישראלים מקרוב: אני מסב אל שולחן שמעוטר בדגלי צ׳כיה, גרמניה וישראל כאילו הייתי איש נורא חשוב כמו, נניח, יובל שטייניץ. מתיישב - ומיד נאלץ לקום שכן אחת מבעלות המקום נחושה להקרין לנו מצגת קצרה שכוללת בעיקר שירה של ההמנון הצ׳כי ו...״התקווה״, מעל סירת תיירים בעת מסע צליינות בכנרת. בהתחשב בצרות שעשה ישו ליהודים לאורך אלפיים השנים האחרונות, זה די מפתיע לגלות שאחרי הכל הוא נותר השגריר הכי טוב (ולפעמים היחיד) שלנו בעולם.

עם כל הכבוד לכנרת, העובדה שהצלחתי ללכת לשירותים בכוחות עצמי ולהטיל את מימי, היא לא פחות נסית מיכולתו של הצלוב ללכת על מימיה. הסיבה לכך אינה נעוצה בבירה דווקא, אלא בעובדה שמארחינו החביבים חשבו שזה יהיה רעיון ממש טוב אם תוך כדי הצפייה שלנו בהלתתה בשיטה המסורתית, על גבי רצפה, יגישו לנו קצת סליבוביץ׳ ביתי, תזקיק בחוזק של 55% אלכוהול שכמה מנות ממנו ביחד עם כמות לא ידועה של בירה, יכולות לשגר אפילו אנשים גדולים ממני (את כל השלושה) לעולם שכולו פוך - שזה בדיוק מה שאני עושה (אחרי נקניקייה באורך מדווח של חצי מטר שאני תוקע כטוב לבי בסליבוביץ׳) רגע אחרי שאני מגיע לפראג.

בירה וגבינה. צילום: ניר קיפניס
 

למחרת אני קם לבוקר שכולו בירה - ואני ממש לא מתכוון לכך שהתחלתי לשתות כבר בתשע בבוקר, אלא לגולת הכותרת של הנסיעה הזאת: טבילה באמבטיות של בירה.

האמת היא שלא מדובר בהמצאה צ׳כית בהכרח: כבר במצרים העתיקה ייחסו המקומיים סגולות מרפא לבירה ולא רק בדרך של שתייה. הצ׳כים שגם כך משוגעים על מרחצאות מרפא, פשוט איחדו את האהבות הגדולות שלהם למקום אחד, בפרבר כפרי של העיר פילזן (שאחראית כמובן ל״פילזנר״ הנפלאה, הן למותג והן לסגנון המיוחד שנקרא על שמה ושמייצר בירות לאגר בהירות, פריכות ומרירות): הכניסה נראית כאחוזה כפרית שבתוכה מלון, ספא וכמובן -מסעדה עם ברזי בירה לרוב... רק שעם כל הכבוד לבירה שבברזי הבירה, אותנו מעניינת הבירה שבצנרת שמשמשת בדרך כלל להולכה של מים.

בקבלה אני מקבל מפתח ללוקר, סדין לעטוף את גופי אחרי שאכניס את בגדי ללוקר וכן מגבת - אם אחפוץ במקלחת. ואחרי שאני עובר לסדין כאילו הייתי סנאטור רומי, אני מובל לחדר שבמרכזו אמבטיית עץ יפהפייה ומלאה כולה ב...בירה! בירה חמימה עם מלחי אמבטיה ומעט קצף (כדי לאפשר כמה תמונות מהוגנות יחסית, אני מניח...), אלא שמפתיעה לא פחות מהעובדה שהאמבטיה שבתוכה אני משתכשך עכשיו מלאה בבירה, היא העובדה שלצדה ניצבת חבית שמתוכה עולה צינור קטן למזיגת בירה! כן, קוראים יקרים, הגעתי לטופ: אם בכל אמבטיה מרגיעה יש מוטיב של חזרה לרחם אמנו, הרי שאני חזרתי לשם עם כוס בירה ביד! הייתכן אושר גדול מזה? אחרי טבילה בת כחצי שעה, אני מובל אל מעין ״חדר התאוששות״.

כל מי שבילה במלון ספא מימיו, מכיר את האזור הזה שאליו נלקחים בחלוקים כל מי ששרדו את המסאז׳, מעניקים טיפ נאה למעסה ומקבלים כוס עם תה צמחים מרגיע שבא למות. והנה, כאן זה נראה קצת אותו הדבר, רק שבמקום תה צמחים מוגשת לי... ניחשתם נכון! עוד כוס של בירה! כשאני מלא בבירה מבפנים ומבחוץ, מציעה לי האחראית לא להתקלח: ״חבל״, היא אומרת לי, ״העור שלך כל כך רך ונעים עכשיו, למה לך להתקלח?״. לך תסביר לה שבארץ הקודש ריח של בירה עלול להיחשב ללא נעים. לך תדמיין מה היה עשוי לקרות עכשיו, אם הגברת החביבה הזאת שחושבת שהעור שלי כל כך רך ונעים עכשיו, לא הייתה נראית כמו מאמנת נבחרת ההיאבקות של צ׳כיה לאולימפיאדה... כן, אני מתנצל בפני הקוראות על כך שאני כבר אחרי שלוש בירות.

מה שטוב בכל הספא הזה, הוא שמיד אחריו אפשר לסור למסעדה הסמוכה ולהשיב מעט את הנפש בעזרת קצת נקניקיות ובירה, בדיוק מה שהמליץ לי הקרדיולוג.

בעוד פראג היא כרך אירופי הומה, פילזן (העיר הרביעית בגודלה בצ׳כיה) היא כבר נינוחה יותר. המבשלה של פילזנר היא פחות או יותר מרכז העיר והחלק הכי חשוב בה. לא הרחק ממנה, בכיכר המרכזית, נערכים לעוד יום שישי של שוק: צעצועים, ממתקים וגם... מעדני דגים מעושנים (מדגים מוכרים כמו טונה ועד לצלופחים מקומיים), נקניקים נוטפי שומן, דוכני סליבוביץ׳ וכמובן - בירה בכוסות חד-פעמיות... מאחר שהרוח נושבת קרירה, אני חומק לי לאחת המסעדות הסמוכות, מסעדה שמלבד, ובכן, נקניקיות טעימות להפליא... מגישה גם בירה שנקראת בפשטות ״חלב״ אם תרצו, הגרסה המקומית והמעט מוגזמת למה שבתי בירה ותיקים בישראל עוד מכנים בשם ״שניט״ כלומר, כוס מלאה בקצף שכאשר הבירה מטפסת ומעלימה אותו עד מחצית הכוס, מתקבל נוזל חלק וטעים במיוחד.

כטוב לבי בבירה אני מקליד הודעת וואטסאפ לחבר בארץ ומודיע לו שלאור איכות הבירה על גבול גרמניה-צ׳כיה, אני שוקל לעשות כמעשה האיש עם השפם הקטן בשעתו ולספח את חבל הסודטים.

כעבור דקה הוא השיב: ״קיפניס, אחרי כל כך הרבה בירות ונקניקיות, אתה בעצמך חבל הסודטים״. 

סיבה שבגללה נסעתי עד לצ׳כיה כדי לראות ״פלור מאלטינג״, כלומר תהליך של הלתתה ידנית על גבי רצפה, קשורה לקשר ארוך השנים בין מבשלת טובורג ליהודים ולישראל.

באופן די מדהים שרד עותק של עיתון ירושלמי בשם ״ההשקפה״ משנת 1906, עם מה שהוא ככל הנראה הפרסום הראשון לבירה בארץ ישראל העותמאנית של הימים ההם: ״רצונך לשתות משקה משיב נפש וערב מאוד לחך? שאל בירה של טובורג, היותר טובה בכל מיני בירה. מי שטועם אותה פעם אחת - שואל אותה תמיד״, ללמדנו שהמותג הדני היה הראשון שיובא לכאן למעלה מעשור לפני שהאזור נכבש בידי חיילי צבא הוד מלכותו חובבי ציון (לפחות בהתחלה) ובירה.

בתקופת הכיבוש הנאצי של דנמרק, כחלק מאחד ממבצעי ההצלה הנועזים והבודדים של יהודים בידי גויים במלחמה ההיא, הוסתרו יהודים במרתפי האחסון של מבשלת טובורג בטרם הוברחו בדרך הים לשוודיה הניטרלית.

בשנת 2008, לרגל שנת ה־60 לעצמאות ישראל, השיקה טובורג בקבוק מיוחד שנראה כבקבוק שמפניה כדי לציין את האירוע, ואילו השנה תושק בישראל מהדורה מוגבלת של אלפי בקבוקים כחולים עם בירה שמיוצרת, בין היתר, משעורה שעברה הלתתת־רצפה ידנית בצ׳כיה ובחוזק של 6.7% אלכוהול, לכבוד 67 שנותיה של מדינת ישראל. את הבקבוקים הכחולים לא ניתן לרכוש כבודדים אלא רק כצמד בקבוקים בכל מארז של שישיית טובורג (הבקבוקים האחרים במארז הם טובורג רד רגילה), שמשווקים מאז מוצאי חג הפסח ולקראת יום העצמאות.

אין עוד מותג בירה בינלאומי אחר שמאפשר לזכיין המקומי שלו לערוך כל כך הרבה שינויים במתכון העולמי כדי להנגישו לא רק לחך הישראלי, אלא גם לתרבות המקומית. ממצא קטן אבל מענג במציאות שבה ״כל העולם נגדנו״.