תאומות זהות: ביקור בפונט ד'ארק, המערה המשוחזרת המתקדמת ביותר בעולם

ב־18 בדצמבר 1994 ירדו שלושה ספלאולוגים חובבים מבעד לפתח צר בצוקים על גדות נחל ארדש בדרום-מזרח צרפת, כדי לבדוק אם הצוק מסתיר מערה פרה-היסטורית, כפי שנתגלו בסביבה.
 

ז'אן מרי שובה, שומר בגן הלאומי האזורי, אליאט ברונל וכריסטיאן הילר זחלו אל מרכז האדמה, ולאחר מסע קצר יחסית והזזת כמה אבני נגף, גילו הרבה יותר ממה שציפו: מול עיניהם המשתאות נפרשה תצוגת האמנות העתיקה ביותר בעולם. בעזרת פנסים שהדליקו באפלה הם הבחינו במאובנים ובעדויות אחרות מן התקופה שאליה חדרו מבעד לפתח הצר, וגילו כאלף ציורים צבעוניים של אנשים ואירועים, ו־434 ציורי חיות שנעשו בעזרת פחם ומינרלים שונים.
 

השיטה המקובלת לתיארוך ממצאים ארכיאולוגיים, שמתבצעת בעזרת שיקוף בפחמן 14, העלתה שמדובר בתקופה הפלאוליתית המאוחרת, לפני כ־36 אלף שנים. הסנסציה לא איחרה להגיע: מדובר ביצירות הקדומות ביותר שהתגלו בעולם, מאז ומעולם.
 

לפני 20 אלף שנה בקירוב נסגרה המערה כתוצאה ממפולת סלעים, ונותרה במצב זה עד שהתגלתה. ללא השפעת תהפוכות האקלים והתערבות אנושית או אחרת נשמרו היצירות ללא פגע. "מערת שובה", כפי שכונתה על שמו של האדם שגילה אותה, זכתה להכרה כאתר מו־ רשת עולמית על ידי אונסק"ו, ארגון האו״ם לחינוך, תרבות ומדע.
 

עם גילויה, הגיעו לפתחה חוקרים בעלי שם כדי לעבוד על הממצאים יקרי הערך, אך כשהחלו לדון בפתיחתה לציבור הס־ קרן, העיבו על תוכניות הפיתוח האזוריות גורלה של מערה פרה־היסטורית מפורסמת אחרת: לאסקו אשר בדרום-מערב צרפת.
 

מערת לאסקו, על ציוריה ומאובניה, נתגלתה כבר ב־1940, וגילם המשוער של ציורי הקיר הוערך ב־18 אלף שנה. המבקרים הראשונים חרטו בסלע את ראשי התיבות של שמותיהם, וכשנפתחה מחדש ב־1948, זרמו לבקר בה כאלף איש ביום. עד מהרה התגלו במערה נזקים חמורים ובלתי הפיכים בחלקם, שנגרמו כתוצאה מהצטברות דו תחמוצת הפחמן.
 

ב-1963 נסגרה לאסקו לציבור לצורך עבודות שימור, אולם בעיית עובש חמו¬רה שפגעה בציורי הקיר הובילה לסגירתה הסופית. ב-1983 נפתחה, סמוך למערה המקורית, מערת לאסקו 2, שמיועדת לתיירים ולמבקרים. במערה שוחזרו, בעזרת האפשרויות הטכניות של התקופה, ציורי קיר המופיעים במערה המקורית.
 

מוטרדות ממקרה מערת לאסקו החליטו הרשויות שלא לפתוח את מערת שובה למבקרים והחלו בהקמת מערה משוחזרת, הגדולה והמתקדמת ביותר בעולם. עבודות הקמתה של ״פונט ד׳ארק״ - גשר הקשת, זהו השם הרשמי שניתן לה - נמשכו עד לחודש אפריל האחרון, שבו נערכה הפתיחה החגיגית על ידי נשיא צרפת, פרנסואה הולנד.
 

הגלריה המקורית יקרה מדי, שבירה ומתכלה, ומסוכן להעמידה לרשות הציבור. פונט ד׳ארק, האחות התאומה של מערת שובה, קטנה יותר: 3,500 מ״ר לעומת 8,500, אך היא בכל זאת המערה המלאכותית הגדולה ביותר שנבנתה מאז ומעולם. צוות אנשי המקצוע המעולים, בראשות האוצר ז׳אן מישל ז׳נס, הצליח לשחזר באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר מבנה שראוי להשוות אותו לקתדרלות גותיות ששוחזרו חלקית.
 

עבודות השחזור עלו 55 מיליון יורו, והתוצאה מרשימה ביותר: לאחר שעוב¬רים את הכניסה למבנה העגול, נבלעים בעולם שכאילו יצא מסרט על מסע למרכז האדמה. בפני המבקר נחשפים עשרה אולמות שבתוכם מראות מדהימים של ציורי חיות מפחם שחור וממינרלים אדומים, צהובים ולבנים. אלף דמויות מצוירות על אבן גיר המתארות את בעלי החיים שחיו על פני כדור הארץ לפני 36 אלף שנה: תאואים, קרנפים, דובים, ממותות, ציפורים פרה-היסטוריות ועוד.

נשיא צרפת הולנד במערת פונט ד'ארק. עבודות השחזור עלו 55 מיליון יורו, והתוצאה מרשימה ביותר. צילום: רויטרס
 

היצירות המרהיבות מגיעות לשיאן בתמונות ענק של סוסים בגודל 12 מ״ר, ובתמונות ציידים ונשים עוטות עור חיות. פה ושם פזורות עצמות שנראות אותנטיות לגמרי. הטמפרטורה קבועה ועומדת על 13 מעלות בדיוק, וטיפות נוטפות מן העמודים הלחים. יש הכל בשחזור הזה: החל בדרך העבודה של האמנים הקדומים, שהמשחזרים ניסו לחקות בדיוק רב, ועד לקרירות, ללחות, לחשכה, לשקט ואפילו לריחות.
 

אך גם לשתי אחיות תאומות אין אותה האישיות. קסבבי פאבר, הארכיטקט שניצח על מלאכת השחזור של מערת שובה, מודה שההתרגשות שאחזה בו כשביקר לראשונה במערה המקורית היא שונה לחלוטין מהתחושה ביצירה המועתקת.
 

לדבריו, במערה המקורית יש תחושה של ביקור בערש האנושות, אך במע¬בר אל המערה המועתקת הלכה לאיבוד ההילה. כמו שהגדיר הפילוסוף ולטר בנימין - שכתב ב-1936 את המסה ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״ - ההילה סביב היצירה היא משהו שקיים מחוץ לייצור מוצרי הצריכה ולהפצתם ההמונית באמצעים טכנולוגיים. אותה אי אפשר להעתיק.
 

״אנחנו לא מנסים לחפש את האמת אלא את הדמיון״, ניסה פאבר להסביר. ״אנחנו מנסים להעביר התרגשות ולעודד מפגש עם המוצגים, לכן יש להימנע מאמצעי תיווך כמו מסכים והקרנות, וזאת כדי שהעין תוכל ליצור קשר עם תהליך עבודתם של האמנים בסלע״. המבנה עצמו, עגול וצנוע, מוסתר בתוך הטבע ולא נועד להוות בעצמו אובייקט לצפייה, אלא להכיל את התצוגה שבפנים.
 

הולנד, שהתרשם מאוד מהמראות, דיבר על ״אלה שהמציאו כבר אז את הקו¬מיקס והקולנוע בשלושה ממדים״, והז¬כיר בהומור האופייני לו את שאיפתם של הפוליטיקאים להשאיר עקבות לקיומם לדורות הבאים. שלושת האנשים שגילו את המערה לא היו שם. רשויות האזור לא מיהרו להכיר בזכויותיהם, ואפילו האשימו את שובה, על שניצל את תפקידו כעובד מדינה, ויצא למסע הפרה-היסטורי עם שותפיו ביום ראשון, כשהגנים הלאומיים סגורים. בקיצור, הם לא רוצים להתחלק איתם בהכנסות הצפויות.
 

בחבל ארדש מצפים ל-400 אלף מבקרים בשנה הראשונה, שישלמו 13 יורו לכרטיס, וכבר מחככים את הידיים. העתק המערה לא נועד רק להגן על המקור הקדום, אלא גם לאושש כלכלית את האזור ואת תושביו כיום. כולם מביטים בקנאה ובתקווה על הצלחת התעשייה שהתפתחה סביב מערת לאסקו המפורסמת
והפגועה בחבל דורדון הסמוך.
 

מערת לאסקו 2, העתק חלקי של המערה המקורית, הוקמה כאמור ב-1983, ומאז מבקרים בה 250 אלף איש מדי שנה. ב-2012 הוקמה מערת לאסקו 3, שאיננה אלא מוזיאון נייד עם העתקי הממצאים המקוריים, שניתן לשכור או להזמין לכל מקום בעולם. עד כה ביקרו בו 800 אלף איש. בשנה הבאה צפויה להיפתח לאסקו 4 - העתק משוכלל ומתקדם של המערה כולה, שעלה 57 מיליון יורו, וכדי שהיא תהפוך רווחית, מצפים שם ללא פחות מחצי מיליון מבקרים בשנה. וזה עוד לא הכל: בסוף החודש תיפתח בגני התערוכה בפריז תערוכת ״לאסקו בפריז״, שתורכב כולה מתצוגה אור-קולית. לא פחות.
 

אך לא מדובר רק בתעשייה צרפתית מקומית. מערת אלטאמירה בצפון ספרד, שבה ציורי קיר המתוארכים לתקופה הפלאוליתית העליונה, התגלתה באמצע שנות ה-80 והייתה סגורה למבקרים במשך 33 שנים. השנה הוחלט לפתוח אותה, ומהחודש שעבר מתאפשר ביקור של חמישה אנשים בשבוע לחצי שעה. אבל עיקר התיירים זורמים להע¬תק שהוקם לפני מספר שנים בסביבה, ובו מבקרים 250 אלף אנשים בשנה.
 

העיקרון דומה גם באתרים קטנים יותר: להגביל את הגישה למקור, ולהמציא כפילים שאותם ניתן להעשיר במסכי וידיאו, שלושה ממדים ושאר אטרקציות אינטראקטיביות. אבל לא מדובר רק באמנות מתקופת המערות, אלא בתו¬פעה רחבה יותר. מזה כמה עשורים, וביתר אינטנסיביות בשנים האחרונות, מוציאים את עבודות הפיסול המקוריות מהרחובות, מהגנים או מהקתדרלות, ומאפסנים אותן, מטעמי בטיחות, במוזיאונים, ומציבים במקומן העתקים.
 

כבר בתחילת המאה הצביעו מומחי אמנות ועתידנים על ההתגברות הצפויה של העמדת זיופים והעתקים לרשות הקהל, כשהיצירות המקוריות יהיו שמורות ל״אנשי מקצוע״, כלומר למתי מעט. המהפכה הדיגיטלית הביאה להתרבותם של הביקורים הווירטואליים במוזיאונים באמצעות אתרי האינטרנט, אבל התופעה התרחבה גם לתערוכות ממשיות, ולציבור לא ממש אכפת. ב-1967 משכה תערוכה בעלת ממצאים מקברו של תות ענח' אמון מיליון ו-200 אלף איש למוזיאון ה״פטי פאלה״ בפריז. ב-2012 זכתה להצלחה לא פחותה תע¬רוכה דומה שנערכה בגני התערוכה של פריז, למרות ההבדל הקטן: הפעם מדובר היה בהעתקים. 

ככל שתופעת ההעתקים גוברת, אנ¬חנו צועדים לקראת ערבוב מוחלט בין מקור וזיוף, כשהקהל הנבוך לא ידע יותר מה הוא רואה״, מזהיר דני ויאלו, פרופסור במוזיאון הצרפתי הלאומי להיסטוריה של הטבע. ״פונט ד׳ארק היא ניסיון שלא צריך להפוך לכלל״, מודה פאבר, יוצר ההעתק של המערה. מנגד, יש מי שרואה בכך תופעה חיובית. למשל מבקרת האמנות פרנסואז שואה. ״לאסקו כפול אלף? זה רעיון שמו¬צא חן בעיני כולם, אפילו אם התוצאה תהיה סוג של דיסנילנדיזציה״, אמרה.
 

להפוך את האמנות לדיסנילנד נשמע אומנם מפתה, אבל האם העברתן, ולמעשה החזרתן, של היצירות המקוריות לידי האליטות היא איננה בעצם נסיגה מתוחכמת ומשמעותית מתהליך הפיכת האמנות נגישה לכל, כלומר מן הדמוקרטיזציה שלה? זו אולי השאלה האמיתית שאיתה צריך להתמודד בשנים הבאות, בתחום האמנות כמו בתחומים אחרים.