ואלה שמות: גדינימאס פרוספקט (שדרה), סנט ג׳ורג׳ פ', קייזר שטרסה, אוליצה (רחוב) מיצקביץ, גדינימאס פ', סטלין פ', היטלר ש', סטלין פ', לנין פ', גדינימאס פ'.
כך, מאז נסללה ב־1836 השדרה המרכזית של וילנה, בירת ליטא, היא החליפה שמות בהתאם לתהפוכות דברי הימים. רוסיה הצארית וזו הקומוניסטית, גרמניה הקיסרית וזו של הרייך השלישי וגם פולין, כולן היו שליטיה של העיר במהלך המאה ה-20. מאז 1991 וילנה היא בירתה של ליטא העצמאית.
אכן, ההיסטוריה היא חשובה, אך כדי להפוך ליעד תיירותי צריך יותר מכך. אחרי שהות של ימים אחדים בווילנה אפשר לומר בהחלטיות - העיר היא מקום ראוי לבילוי חופשת סוף שבוע. אך עוד בטרם ארחיב בשבחיה של העיר שתרמה לנו את הגאון אליהו (מווילנה), צריך לאזכר הסתייגות אחת. ליטא ידועה כארץ עתירת גשמים - זהו מקור שמה - ולכן ייתכן שהכתבה הזאת הייתה נכתבת אחרת אם מזג האוויר בעת שהותי שם היה סגרירי ורטוב. אבל למזלם של המקומיים ולמזלי שלי, עם המטוס מנתב״ג הגיעה גם השמש, ובזכותה העיר נראתה נפלא.
24 שנים לאחר שהשתחררה מהכבלים הסובייטיים, וילנה מציגה תדמית מערבית, כערי בירה אחרות - פראג, ורשה או בודפשט - שהיו תחת שלטונה של מפלגה קומוניסטית והיום מדינותיהן חברות בנאט״ו ובקהילייה האירופית. קסמה הוא ביופייה ובצבעיה, וזאת בזכות עשרות הכנסיות, הקתוליות והאורתודוכסיות, הניצבות כמעט בכל פינה ואשר מרביתן נבנו בסגנון הבארוק הדרמטי, החושני והשופע, ששופצו ונצבעו בשנים החולפות. מבט ממעל על העיר חושף תמונה של גגות אדומים, פיסות נוי ירוקות והרבה חודי מחט של צריחי הכנסיות.
העיר העתיקה היא פנינת התיירות של וילנה על סמטאותיה המתעקלות, כיכרותיה, חצרותיה הפנימיות, בתי הקפה, המסעדות, חנויות המזכרות וגלריות האמנים. ויש לווילנה יתרון נוסף: המחירים נוחים, בוודאי בהשוואה לאלו של ישראל. עלות הטיסה שלי עם וויזאייר הייתה 805 שקלים ומונית משדה התעופה ואליו מחירה 17 אירו (מונה). לילה וארוחת בוקר בבית מלון המשובחים יעלו כ-120-100 אירו והמחירים במסעדות מעוררים חיוך נוגה: המנה היקרה ביותר שנתקלתי בה עלתה 20 אירו, ואפשר להזמין מנה עיקרית ולאכול טוב (איכות ולא רק כמות) גם ברבע מחיר. ובאשר ללגימה: כוס בירה (חצי) עולה 3-2.5 אירו. הבירה הזולה ששתיתי באירופה.
פעם היינו אימפריה
כל סיור תיירותי בווילנה מתחיל בכיכר הקתדרלה רחבת הידיים. קתדרלת סנט סטניסלב וסנט ולאדיסלב הקתולית הצבועה לבן היא המרשימה בכנסיות העיר, אך בשונה מהן היא בנויה בסגנון ניאו-קלאסי, כמקדש יווני, כשבחזיתה שישה עמודי ענק. את הסגנון הבארוקי יהיה אפשר למצוא בתוככי הקתדרלה, בקפלה של סנט קזימיר, שהוא הקדוש המגן על העיר, שנוסדה ב-1381 על ידי הדוכס הגדול גדינימאס, הנחשב לאב המייסד של האומה הליטאית. לכנסייה צמוד מגדל עגול, לבן גם הוא, שראשיתו כמגדל שמירה, והוא הוסב במאה ה-16 למגדל הפעמונים של הכנסייה. אין סיבה לפרט כאן את שלל הכנסיות של וילנה. אזכיר רק את זאת שהרשימה אותי מכולן - כנסיית סנט פיטר וסנט פול, שגם היא מופת לארכיטקטורה הבארוקית מהמאה ה-17. ייחודה בכך שכתליה ותקרתה הגבוהה מעוטרים ב-2,000 פסלים פרי יצירתם של צמד אמנים איטלקים. מקסים.
כנסיית סנט פיטר וסט פול. צילום: מאיר בלייך
מהצד האחר של כיכר הקתדרלה ממוקם ארמון הדוכסים הגדולים של ליטא. הארמון הוא מבחינתם של הליטאים סמל לעצמאותם. הארמון הנוכחי נחנך ב-2009 במלאת 1,000 שנים לאזכור הראשון של ליטא במסמך כתוב. ההיסטוריה של ליטא נחלקת למעשה לשתי תקופות. האחת היא זאת של הדוכסות העצמאית מאז המאה ה-14 ועד למאה ה-18, והאחרת תחילתה במלחמת העולם הראשונה. ארמון הדוכסים שייך אומנם לתקופה הראשונה, אך ליטא העכשווית זוכרת ומזכירה את אותן שנים כדי להעצים את ריבונותה.
למעשה, עד תחילת המאה ה-16 ישבו דוכסי ליטא בטירה העליונה - מבצר גדינימאס - שהיא מבנה משושה בנוי לבנים אדומות המשקיף מגבעה מוריקה על ארמון הדוכסים הצבוע גם הוא לבן. עוד ביושבו במבצר הצליח הדוכס הגדול ויטאטוס, נכדו של גדיני-מאס, לשלוט על טריטוריה שהשתרעה מהים הבלטי עד הים השחור, וזאת בזכות כיבושים צבאיים, ניצחון על השבטים הטבטוניים-גרמניים וחתונות מוצלחות של קודמיו. למעשה, בימיו (1430-1392) הייתה זאת המדינה הגדולה באירופה.
הליטאים היו עובדי אלילים עד למחצית השנייה של המאה ה-14, כאשר הדוכס הגדול יוגאילה, קודמו של ויטאטוס ודודו, נשא לאישה את מלכת פולין הקתולית. ליטא הפכה נוצרית, והמדינות אוחדו תחת כתר אחד. ארמון הדוכסים נבנה בהשפעה איטלקית-רנסנסית והוא היה מרכזה השלטוני של המדינה המאוחדת לצד קרקוב שבפולין עד ל-1795, כאשר פרוסיה, אוסטריה ורוסיה חילקו אותה ביניהן ובליטא החל שלטונו של הצאר הרוסי עד למלחמת העולם הראשונה. הארמון נהרס וכל שנותר הם קירות אחדים, שהם חלק מהתצוגה של קומת הקרקע. כיום הארמון על ארבע קומותיו, המנסות לשחזר תהילת עבר, הוא המוזיאון הלאומי.
כיכר הקתדרלה היא גם צומת שממנו אפשר לטייל בכיוונים שונים. מצפון לה זורם נהר נריס שמעבר לו מצויה העיר החדשה עם מגדלי משרדים וגם הגלריה הלאומית לאמנות, מרכז הקניות ״אירופה״ ובתי מלון מודרניים. מערבה מהכיכר נמתחת שדרת גדינימאס הרחבה ולאורכה ממוקמים משרדי ממשלה, מסעדות, חנויות מותג מוכרות כמו מרקס אנד ספנסר, זארה H&Mn), בתי תיאטרון, מוזיאון הקג״ב והפרלמנט. השדרה מציגה בניינים ששוקמו ומצטלמים יפה. לצד האפשרות לטייל על מדרכותיה הרחבות של השדרה, וגם לגלות שמחירי המותגים הבינלאומיים אינם זולים כלל ועיקר, ממליצים מדריכי התיירים שמפרסמת ליטא הרשמית לבקר במוזיאון הקג״ב.
הקתדרלה בוילנה. צילום: מאיר בלייך
גם כאן שונאים סובייטים
שמו הרשמי של מוזיאון הקג״ב הוא מוזיאון קורבנות הג׳נוסייד (השמדת עם). עבור הליטאים הבניין העצום והאפור מסמל את הכיבוש בן 50 השנים של ברית המועצות, באשר שם הייתה ממוקמת מפקדת שירות הביטחון, הקג״ב. מטרת המוזיאון היא לאסוף, לשמר ולהציג תיעוד על המערכה שניהלה ברית המועצות נגד העם הליטאי. סיור במסדרונות הארוכים ובתאי האסירים מגלה כל מה שרואים בכל בית סוהר המשמש שירותי ביטחון (גם הגסטפו עשה שימוש בבניין). כ-1,400 ליטאים נרצחו שם בידי הקג״ב. מרביתם נורו בשמונה השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר מחתרת ליטאית נלחמה בכובשים הסובייטים. הם מוצגים שם כלוחמי חופש, אולם חלקם היו קודם לכן משתפי פעולה עם הנאצים - פרק אפל זה בתולדותיה של וילנה, שטרם מלחמת העולם השנייה היו 40% מתושביה יהודים. מכל מקום, ליטא הרשמית, שנשיאה השמיע דברי התנצלות על חטאי העבר, מעודדת את התיירות גם בהיבט היהודי שלה, ולכך יוקדש פרק נפרד. הגטאות היהודיים, או ליתר דיוק, מה שנותר מהם, הם כיום אתרי תיירות. הם מצויים בחלקה העתיק והציורי של העיר, הממוקם מדרום לכיכר הקתדרלה ובסמוך לרחוב הראשי של הרובע הזה של העיר.
רחוב פיליס והמשכו מגיע עד לבית העירייה המפואר והכיכר שבחזיתו. לאורכו מצויים מבנים ששופצו ובולטת בהם האוניברסיטה המקומית, המאפשרת סיור בתשלום בספרייה, בחצרותיה ובמגדל הפעמונים שלה. רחוב פיליס הוא מדרחוב עם מסעדות ובתי קפה ששולחנותיהם ניצבים על המדרכה, וביום שמש הם גם עמוסים לעייפה. בנוסף מצויים ברחוב המתעקל קלות חנויות המוכרות תכשיטי ענבר, דוכנים לממכר מזכרות וחזיתות של בתים יפים המסתירים כולם חצרות פנימיות. חלקן משמשות כמגרשי חניה של הדיירים; אחרות טופחו ומציעות גלריות ובוטיקים. כל סטייה ימינה או שמאלה לאחת הסמטאות עשויה לחשוף פסל מעניין או חצר פנימית שמטפחת גן ירק, וכמובן להוביל לכנסייה.
סטייה כזאת מזרחה מוליכה לשכונת אוז׳ופיס שמעבר לנחל וילניה, המסתעף מנהר נריס. תושביה האמנים ואנשי הבוהמה של השכונה הכריזו לפני כשני עשורים על הקמתה של רפובליקה: ״רעפובליק פון זארעטשע״ נכתב על שלט הכניסה של הרובע. היזמים כתבו חוקה שכוללת סעיפים כמו ״לכולם יש זכות לגור ליד נהר וילניה, ולנהר וילניה יש זכות לזרום לצד כולם״ ועוד שלל של סעיפים הומניסטיים וגם מעוררי חיוך. שלטונות העיר אימצו את היוזמה מקדמת התיירות, שלטים הוצבו ועותקים של הקונסטיטוציה נתלו על קיר בשפע של שפות, ובהן יידיש כמובן. אם מישהו ציפה שיגיע למונמרטר, הוא שוגה באשליות, אך גלריות אחדות ומסעדה על גדת הנהר הוא ימצא. בדרך חזרה אל העיר העתיקה אפשר להתעכב בגן ברנדין המשופע בפרחים ובמזרקות, להציץ במוזיאון הענבר ולהיכנס לכנסיית סט. אן, שנחשבת ליצירת מופת גותית ובנויה לבנים אדומות. כל אלה חוסים בצל גבעת המבצר גדימינאס. משם קצרה הדרך לקתדרלה ואל הפנינים התיירותיות, שהוכרו כאתר שימור של אונסקו.