הנקודה היהודית: העיירה טרקאי בליטא היא יעד תיירותי פופולרי ונגיש

ליטא, הדרומית במדינות הבלטיות, עשירה באגמים. אחת התמונות הנפוצות ביותר מהמדינה זו המצודה של טרקאי, הממוקמת על אי בלבו של אגם. טרקאי הייתה בפרקי זמן מסוימים במאות ה־14 וה־15 מקום מושבם של דוכסיה של ליטא, והיא מרוחקת אך 30 קילומטרים מהבירה הנוכחית וילנה. בשל יופיו של המקום והאפשרות לנפוש בו ולבלות על חופו של אגם, העיירה טרקאי היא יעד תיירות פופולרי נגיש.

מצודת האגם אינה היחידה בעיר, קדמה לה מצודה שנבנתה על לשון היבשה שאורכה כשני קילומטרים ועליה יושבת העיירה הנושקת לארבעה אגמים נוספים ומרבית בתיה הם בתי עץ. שתי המצודות איבדו את מעמדן האסטרטגי לאחר הניצחונות של דוכסי ליטא על השבטים הגרמניים־טבטוניים, ושתיהן נהרסו במלחמה מול הצארים של מוסקבה במאה ה־17.

למצודת האגם, שנבנתה בסגנון גותי שהתאפיין במדינות הצפון בבנייה מלבנים אדומות, הייתה חשיבות היסטורית־ארכיאולוגית, ובמאה ה־19 החלה יוזמה לשקמה, שברבות השנים היו מעורבים בה האימפריה הרוסית, גרמניה הקיסרית וברית המועצות - כל אחת בתורה. עבודות השיקום הסתיימו בשנת 1961, ולאחר שליטא הכריזה על עצמאותה, ב־1991, הן הושלמו. אל המצודה מגיעים על גבי גשר עץ, ובמבט ראשון ניתן להתרשם מהחומות הגבוהות והעצומות. לאחר שחולפים על פני שני שערים, נכנסים לחצר פנימית. בחדרים ובאולמות הפזורים על פני שלוש קומות ממוקם מוזיאון המנסה לשחזר את ימיה הזוהרים של הטירה במאה ה־15, כולל חדר המוקדש לקהילה הקראית.

שתי מנות וכוס בירה

אכן, מצודת האגם אינה האטרקציה התיירותית היחידה של טרקאי. העיירה מתגאה בכך שהיא מארחת קהילה קראית, המונה כיום 65 אנשים. הקראים, יחד עם טטרים מוסלמים־סונים, הובאו לליטא כאשר הדוכסות שלטה על שטח שנפרש מן הים הבלטי עד לים השחור. הם חיו בחצי האי קרים, והוזמנו על ידי הדוכס לשמש כחיל משמר בעיר בירתו. כדי לשכנעם הותר להם לשמור על דתם ועל מנהגיהם - הקראים אומרים שהם ממשיכי ההלכה המקורית מימי משה רבנו, ולכן אין הם מקבלים את התלמוד ואת התורה שבעל פה. ברחוב הראשי של טרקאי, רחוב הקראים הנמתח לאורכה של לשון היבשה, ממוקמים בתי התפילה שלהם, מוזיאון צנוע וגם מבני עץ ששימשו ומשמשים למגוריהם, וייחודם הוא בשלושת החלונות שבחזיתם.

בית של קראים. צילום: מאיר בלייך

מסעדות אחדות המשקיפות על המצודה מציעות בתפריטן אטרקציה בדמות ״מנות קראיות״, לדוגמה Kibinas - כיסונים הממולאים בשר או תערובת של גבינה ותרד. אכלתי מזה וגם מזה, ואיך לומר? התקשיתי להבין ממה מתלהבים המקומיים. ייתכן שהסיבה היא שהמאפים באזורנו משובחים יותר, ייתכן שעבור הליטאים, שהמנה הלאומית שלהם היא Cepelinai, מדובר במנה מעולם אחר. ״הצפליני״ - כי צורתה מזfירה את ספינת האוויר - הן כופתאות

תפוחי אדמה ממולאות בשר, והן מוגשות בדרך כלל כצמד עם רוטב סמיך. סועד ממוצע המסיים את המנה יוצא בדרך כלל שבע.

בערב הראשון שלי בליטא הזמנתי חצי מנה וידעתי למה. לא משהו לכתוב עליו שבחים. לעומת זאת, מנת הקיץ הפופולרית מאוד בליטא, מרק סלק קר- Saltibarsciai, עם שמנת, כפיר, עירית וחצי ביצה קשה, היה מרענן וטעים מאוד. ככלל אפשר לומר שווילנה משופעת במסעדות, ושהארוחות שאכלתי היו ראויות והוגשו במחיר השווה לכל נפש - שתי מנות וכוס בירה יכולות להסתכם ב־10 יורו.

הקראים לא נפגעו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, בעוד הקהילה היהודית של ליטא הושמדה כמעט לחלוטין. לפי פרופ' אלינוער ברקת, ״הקראים טענו שמוצאם אינו שמי אלא טורקי־מונגולי ואין הם ממוצא יהודי. הם שייכים לעם הכוזרי, ולראיה שפתם הקראית אינה דומה כלל לעברית אלא היא ניב טטרי. הנאצים הקימו ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראים. הימלר פנה בשאלה למספר מלומדים יהודים בוורשה ובלבוב. אלו שיקרו ביודעין והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי מתוך מטרה להציל את הקראים״. גם היום, לדבריה, מתנגדים הקראים בטרקאי לכל ניסיון לזהותם כיהודים.

ירושלים דליטא

כיום יש בליטא כ־5,000 יהודים, בעוד ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית כ־220 אלף נפשות, שיותר מ־90% מהם הושמדו בשואה. את מסעי בווילנה־של־היהודים התחלתי ביער פונאר, המרוחק כעשרה קילומטרים מהעיר. בחלקת יער שלווה זאת תכנן הצבא האדום, לאחר הכיבוש ב־1939, למקם מכלי דלק ומחסני נשק, ולשם כך נחפרו מחפורות גדולות שעומקן הגיע לתשעה מטרים. צבאו של סטלין לא הספיק לעשות בהן שימוש וב־1941 נכנס הוורמאכט לווילנה. מסע ההשמדה של יהודי ליטא החל מיד לאחר הכיבוש, כאשר המחפורות הללו משמשות כגיא הריגה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים, שקיבלו בצהלה את הפלישה הגרמנית לאחר שסילקה מארצם את הקומוניסטים. כ־100 אלף איש מצאו ביער פונאר את מותם, ו־70 אלף מהם היו יהודים. יתרת היהודים נשלחו למחנות השמדה, רובם למאידנק. כיום יער פונאר הוא אתר זיכרון, ובו אנדרטאות אחדות, כאלה מימי הקומוניסטים המתעלמות מרצח היהודים, וכאלה חדשות יותר המזכירות את עובדת היות מרבית הקרבנות בני עמנו. באתר נמצא מוזיאון צנוע, שלוחה של המוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, המציג תערוכה קבועה בנושא השואה.

אתר ההנצחה בגיא ההריגה ביער פונאר והמוזיאון שבאתר. צילום: מאיר בלייך

היהודים הגיעו לליטא במאה ה־14. כבר במאה ה־18 הייתה וילנה מרכז רוחני ואינטלקטואלי עבור יהודי מזרח אירופה, ובעקבות כך זכתה להיות מכונה ״ירושלים דליטא״. חיי הקהילה היו עשירים, ובסמטאות העיר העתיקה נפוצו ברבות השנים תלמודי תורה, ישיבות וגם בתי הוצאה לאור. היהודים היו מעורבים בחיי המסחר ובתרבות העיר, ובקרב חברי הקהילה הייתה פעילות פוליטית ענפה, שכללה גם את התנועות הציוניות. ערב מלחמת העולם השנייה היוו היהודים כ־40% מכלל תושבי וילנה. בתום המלחמה, עם הכיבוש הסובייטי, נהרסו רבים מן המוסדות היהודיים, ובהם בית הכנסת הגדול, בית הקברות וגם רבים מן המבנים בגטאות היהודיים.

רק עם עצמאותה של ליטא, לפני 14 שנים, שבה הקהילה היהודית להתקיים. המוזיאון היהודי נפתח, ומאוחר יותר התווסף אליו מוזיאון הסובלנות. החל אזכור של השואה, ובאתרים שבהם הייתה פעילות של יהודים הוצבו שלטים ולעתים גם אנדרטאות. המורשת של יהודי וילנה הוכנסה לתוך מפת התיירות של העיר, ובלשכות התיירות של וילנה, בכיכר הקתדרלה, ליד בית העירייה וברחוב וילניוס מוצעות מפות עם מסלול בעקבותיה. מפת העיר המופצת לתיירים מדגישה את גבולותיהם של שני הגטאות - הקטן והגדול - שהוקמו בידי הנאצים ושבהם התרחשה הפעילות הדתית והתרבותית עד להשמדתם.

פסל לכבודו של הגאון מווילנה. צילום: מאיר בלייך

כבר ב־1633 תוחמו גבולות הרובע שבו הותר ליהודים לשבת, וגבולות אלו הורחבו במהלך השנים. אחד הרחובות ששימר את שמו הוא רחוב היהודים (Zyd4 gatve). רחוב שכן הוא רחוב הגאון (Gaono gatve), המכבד את הרב אליהו בן שלמה - הגאון מווילנה, שחי במאה ה-18. ביתו ברחוב היהודים אינו קיים, אולם שלט לזכרו נמצא על בית מספר שלוש. פסלו של הגאון ניצב בסמוך. מול מגרש משחקים שהוקם על הריסות בתי הגטו הוצב שלט המספר את תולדות יהודי וילנה. כאמור, גם בית הכנסת הגדול שניצב אל מול רחוב היהודים, שהפך לשדרה, Vokieciq gatve במספר A13, נמחק מעל פני האדמה. זה המקום לציין שלפני המלחמה היו בווילנה יותר מ־100 בתי כנסת בהשוואה ל־42 כנסיות. בית הכנסת הנוכחי בעל הכיפה התכולה נמצא לא הרחק משם ברחוב פילימו. ברחוב Mesiniq gatve המתפצל מהשדרה נמצא פסל נוסף, אחד מרבים בעיר, והוא מוקדש לד״ר צמח שבת - מראשי הקהילה וחבר מועצת העיר בתקופה שבין מלחמות העולם. ד״ר שבת עמל רבות להצלתם של יתומי מלחמה, והלווייתו בשנת 1935 הייתה אירוע כה חשוב עד שחנויות העיר נסגרו ותלמידי בית הספר נשלחו לבתיהם.

פסלו של ד"ר צמח שבת בעיר העתיקה. צילום: מאיר בלייך

מצפון למתחמים שבהם גרו ופעלו היהודים ממוקמת האוניברסיטה של וילנה, שנוסדה ב־1579. מתחם האוניברסיטה כולל 16 בניינים ו־13 חצרות פנימיות וכן מוזיאון וכנסייה עם מגדל פעמונים לצדה, שאל קומתו העליונה ניתן לטפס ואף להעפיל במעלית. הספרייה של המוסד מזכירה מוסדות דומים באוקספורד או בקמברידג'. המכון היהודי שבפקולטה להיסטוריה מציע לתלמידי האוניברסיטה קורסים ללימוד יידיש המאפשרים להם לצבור נקודות. שפה זאת לא תשוב להיות אחת השפות המדוברות בווילנה, שבה שולטות כיום הליטאית, הרוסית והפולנית. אולם רבים משלטי הזיכרון כתובים ביידיש לצד הליטאית.