טיול אבסולוטי: מסע ברחבי צרפת בעקבות "מלך השמש"

לואי, בנם של המלך לואי ה־13 והנסיכה אן מאוסטריה, הוכרז כמלך בהיותו בן 5, ב־1643, בעוד מוסרות השלטון מוחזקות בידי אמו. הכתר הונח על ראשו ב־1654, בהיותו בן 16, אולם רק לאחר מותו של ראש ממשלתו, הקרדינל מזריאן, ב־1661, זכה לואי ה־14 להנהיג את צרפת, והוא בן 23. המלך, ששנה קודם לכן נשא לאישה את מריה תרזה, בתו של מלך ספרד, ביטל את מוסד ראש הממשלה והכריז על עצמו כמלך אבסולוטי השולט בחסדי האל. לימים זכה בתואר “מלך השמש”. תחת שלטונו נעשתה צרפת לאחת המעצמות המשפיעות באירופה. בשנות שלטונו חוותה צרפת שורה של רפורמות, צבאותיה זכו להצלחה בשדה הקרב והוסיפו נכסים לשטחי הממלכה באירופה ומעבר לים.
 

במותו הוא הותיר מדינה יציבה ובעלת השפעה מחוץ לגבולותיה, אך שלטונו הרודני, שגבה מסים רבים כדי לממן את מלחמותיו ואת החצר שלו לצד חוסר הסובלנות כלפי בני עמו וכלפי מיעוטים, הקים עליו ועל בית המלוכה רבים מתושבי הממלכה. ניצניה של המהפכה הצרפתית נזרעו בתקופת שלטונו.

לואי ה־14 אחראי להקמתם של ארמונות ומבני ציבור אחרים המשמשים את הרפובליקה הנוכחית, וחלקם הם מאתרי התיירות הפופולריים בצרפת. ראש וראשון בהם הוא ארמון ורסאי, שאליו עבר ב־1682. אך תקופת שלטונו, שנמשכה על פני כ־75 שנים, הותירה ללא צל של ספק חותם גם על בירת צרפת.

גלריית הפסלים העתיקים
 

פרויקט שאפתני שהפך לנטל כבד על אוצר הממלכה, ארמון וורסאי. צילום: רויטרס
 

מסע בעקבותיו של מלך השמש בעיר פריז עצמה יתחיל בארמון מלכותי נוסף – הלובר, שזכה בימיו של לואי ה־14 באגף חדש. ראשיתו של הארמון שעל גדות הסיין היא במבצר שהוקם במאה ה־12 ושלימים נעשה למקום מגוריהם של מלכי צרפת. השר שמונה בידי לואי ה־14 להיות האחראי לאמנויות, ז’אן בפטיסט קולבר, ראה בחידוש הארמון אמצעי ראוי שיסייע להטביע חותם מלכותי עז על העיר. התוצאה הייתה הקמתו של האגף המזרחי של 

ה־Cour Carrée (החצר המרובעת והפנימית) של ארמון הלובר עם החזית המרשימה, הכוללת שורת עמודים כפולים בקומה השנייה, כשהגג מעל שער הכניסה הוא משולש בסגנון מקדש הלניסטי.
 

החזית שנבנתה איבדה ברבות השנים ממעמדה הראשוני. כיום היא נמצאת באחוריו של הארמון, ברחוב האדמירל דה־קוליני (מול תחנת המטרו לובר־ריבולי), בעוד הכניסה הראשית דרך פירמידת הזכוכית אל המוזיאון היא ממערב, מכיוון שער הניצחון של הקרוסל וגני הטילרי. הגנים הוקמו במאה ה־16 בידי קתרין דה מדיצ’י בסגנון איטלקי, ועשו הסבה לגן בסגנון צרפתי בניצוחו של אנדרה לה נוטר, אדריכל הגנים של לואי ה־14, שאחראי גם לגני ורסאי.
 

מלאכת הקמתו של האגף החדש לא הושלמה עם מעברה של חצר המלוכה לוורסאי. רק כאשר ב־1692 הורה המלך על הקמתה של גלריית פסלים עתיקים באחד מאולמות הלובר (Salle des Caryatides), שם היא ממוקמת גם היום, נסתיימו העבודות. אז העבירו לארמון הלובר את מוסדות התרבות של הממלכה – האקדמיה הצרפתית והאקדמיות לציור ולפיסול – וכך נהפך הארמון למוזיאון מלכותי. זה המקום לציין שבמסגרת תמיכתו במדעים אחראי לואי ה־14 גם להקמתו של מצפה הכוכבים של פריז.
 

לא הרחק מגני טילרי, בגדה הימנית, ממוקמת כיכר ונדום, שהיא אחת הכיכרות האלגנטיות של העיר. הכיכר המתומנת (אם כי במבט חטוף היא נראית כריבוע), שבאחת מפאותיה ממוקם מלון ריץ היוקרתי, תוכננה כך כמחווה מפוארת למלך במטרה לשמש אכסניה לאחד מפסלי דמותו. כיכר זאת, שהמבנים סביבה זהים, נהפכה למודל לכיכרות מלכותיות שבאו בעקבותיה. את הפסל של המלך החליף כעבור שנים אחדות עמוד ברונזה בן 44 מטרים, שעוצב בסגנון עמוד טריאנוס ברומא ונקרא עמוד ונדום. בראשו הוצב פסלו של נפוליאון בלבוש קיסר רומאי, וזאת לציון ניצחונו בקרב אוסטרליץ ב־1805. השנה נעשית מלאכת שיפוץ יסודית לעמוד זה.
 

נפוליאון קשור קשר הדוק גם למבנה מרשים נוסף שנבנה ביוזמתו של לואי ה־14 וניצב על הגדה השמאלית של נהר הסיין. זהו ארמון האינווליד, שם קבור גיבורה הגדול של צרפת. במקור הארמון, ששמו הרשמי הוא "הוטל נסיונל ד'אינווליד", הוקם על ידי המלך כדי לשמש בית חולים ואכסניה לוותיקי מלחמה. כיום מתחם האינווליד הוא מכלול של מבנים שבצדו הצפוני משמשים כמוזיאון צבאי, ובחלקו הדרומי בנויה כנסייה, ששמה כיום הוא דום נפוליאון.
 

חזית האינווליד פונה צפונה לכיוון הנהר – רוחבה כ־150 מטרים ולפניה מוצבים תותחים. דרכה נכנסים לחצר ושמה חצר הכבוד, וממנה מתפצלות חצרות נוספות שמהן ניתן להגיע למוזיאון הצבא – מוזיאון שבו עשרות אלפי פריטים ובהם ציוד ומדים צבאיים, כלי נשק, מסמכים ומוצגים של נפוליאון וקצינים נוספים. באגף אחר מוצגים כלי נשק של מלכי צרפת, דגלים וסמלים צבאיים ולאומיים.

 כיכר ונדום בפריז, פסלו של נפוליאון משקיף לעבר אוסטרליץ. צילום: CC BY-SA 3.0
 

הכנסייה, שכיפתה המוזהבת מבהיקה למרחוק, נבנתה בשנים 1677־1735 בסגנון הבארוק, תוך חיקוי של בזיליקת סט. פטרוס ברומא. בחזיתה ניצבים פסלים של מלכים צרפתים, ובמרכזה מונח ארונו של נפוליאון בונפרטה באופן שרק קיסרים זוכים לו. מצויים שם גם קברים של גנרלים צרפתים אחרים, ובהם המרשל פוש, מפקד צבאות הברית במלחמת העולם הראשונה; גנרל לקלרק, מבכירי הקצינים של צבא צרפת החופשית וגיבור מלחמת העולם השנייה; וגם זה של סבסטיאן וובן, אדריכל המצודות של לואי ה־14. כיפת הזהב הוספה בשנת 1840, לאחר טקס קבורת הקיסר, שמת בגלות ב־1821.

אך כאמור, את מרב תשומת הלב העניק מלך השמש לארמון ורסאי. ההתחלה הייתה צנועה. ב־1660 הוחלט לשקם ביתן ששימש את המלך וחצרו לצורכי ציד, ובסופו של דבר, בחלוף 22 שנים, ניצב שם ארמון שלא היה לו תקדים. הכל – המבנה המרכזי, הארמונות הנלווים, התעלה, הגנים ובריכות המים – נבנה בתכנון ובפיקוח, כשהמטרה היא אחת: להאדיר את עוצמתם של המלך ושל צרפת כאחד, שהרי היה זה לואי ה־14 שהעניק להיסטוריה את הביטוי "המדינה זה אני". לואי ה־14 תבע מאדריכליו ליצור סגנון צרפתי ייחודי, עד כדי כך שדחה תוכניות שהוגשו לו על ידי יוצרים מפורסמים כמו ברניני האיטלקי. האדריכל לואי לה וו, הצייר והמעצב שארל לה ברן ומתכנן הגנים אנדרה לה נוטר עמדו במשימה. 
 

אחד המבנים הנטועים בתוך גני הארמון הוא הטריאנון הגדול, בית אחוזה נפרד שנועד לשמש את המלך ואת פילגשיו, שהוחלפו זו בזו במשך השנים. הפילגש הבכירה נשאה בתואר maîtresse־en־titre, והיה לה מעמד רשמי. הוויקיפדיה מונה 15 גברות שנשאו את התואר בתקופת מלכותו של לואי ה־14 (גם יורשו, לואי ה־15, החזיק כמות דומה של פילגשים ב־64 שנות חייו). המפורסמת בפילגשיו של לואי ה־14 הייתה המרקיזה דה־מונטספן, שילדה לו שבעה צאצאים.

השפעתה הייתה כה רבה, עד שזכתה לכינוי "המלכה האמיתית של צרפת". אלא שתהילתה לא נמשכה לעד. תחילה היא הייתה מעורבת בשערורייה שזכתה לכינוי "פרשת ההרעלה", שהכתימה את שמה אף שלא נמצאו הוכחות נגדה. מכל מקום, אין להתפלא שברבות הימים העדיף המלך לחלק את יצועו עם גברת צעירה יותר. המרקיזה עזבה את ורסאי, פרשה למנזר עם פנסיה מכובדת, והחלה לתמוך בבתי חולים ובקרנות צדקה והתיידדה עם יוצרים כרסין, לה פונטיין וקורנייל.
 

בימים אלה, 333 שנים לאחר שהיה למשכנם של המלך ושל אורחיו רמי המעמד, יזכה ארמון ורסאי לנדבך נוסף בתולדותיו. מנהליו של הארמון הודיעו השבוע כי אגפים שלו שעומדים עתה ריקים יוסבו לבית מלון. ד